איזה סיפור אדריכלי אנחנו רוצים לספר?

אני לא היסטוריון; למדתי אדריכלות. ובכל זאת, אני נהנה לחשוב על היסטוריה. אף שאדריכלים נוטים להביט קדימה ולא לאחור, אחת השאלות שמעסיקות אותי ללא הרף היא כיצד תיראה ההיסטוריה בעתיד. אני שואל את עצמי: איזו היסטוריה של האדריכלות תסופר יום אחד על התקופה שלנו, אם נדמיין יצור מן העתיד המתבונן לאחור על זמננו? אילו מבנים, פרויקטים ומסורות הוא יראה כחיוניים להבנת התקופה שלנו, ואיזה דין וחשבון הוא ידרוש מאיתנו?

האנתרופוקן

נקודת ההתייחסות המרכזית שלי היא האנתרופוקן. "אנתרופוקן" הוא מונח מדעי מתחום הגאוכרונולוגיה, שחדר מאז גם לדיסציפלינות אחרות ולשיח הציבורי. המונח נטבע לראשונה בשנת 2000. באותה עת הוא ביטא את הרעיון, שהיה בתחילה שנוי במחלוקת, שלפיו בני האדם הפכו לכוח הדומיננטי המעצב את מערכת כדור הארץ, ולכן יש להבחין בין התקופה הנוכחית לבין התקופות הגאולוגיות שקדמו לה. עצם החלוקה החדה לתקופות עדיין שנויה במחלוקת בקרב גאולוגים, אך המונח הפך בכל זאת לסמל לעובדה שבני האדם משנים את פני כדור הארץ ופוגעים בתנאי הקיום של מינים רבים — ואולי אף בתנאים המאפשרים את קיומם שלהם.

בתל אביב, לעומת זאת, משמעותו של האנתרופוקן שונה. כאן הוא קשור יותר למלחמה, להרס, לפחד מפני המוות שלנו עצמנו ולשאלות של אשמה ואחריות.

קטגוריות

גאולוגים רבים ממקמים את תחילת האנתרופוקן בשנות ה־50 של המאה ה־20, משום שמאותה תקופה ניתן לזהות, בשכבות משקע, עדויות להתערבות אנושית במערכת כדור הארץ בקנה מידה עולמי. שכבות אלה הן אחד ממושאי המחקר המרכזיים של הגאולוגיה. בין העדויות לכך אפשר למנות את העלייה ברמות הפחמן הדו־חמצני, האוזון והמתאן, וכן את הופעתם של חלקיקי פיח שמקורם בייצור תעשייתי, תרכובות אנאורגניות חדשות כגון פלסטיק וזיהום רדיואקטיבי.

גם חוקרים מחוץ לתחום הגאולוגיה מוצאים משמעות בהגדרה הכרונולוגית הזאת, משום שהיא חופפת לתהליכים רחבים נוספים — מצריכת אנרגיה ומצמיחה כלכלית מואצת ועד ליכולת ההרס העולמית של כלי נשק גרעיניים.

אם האנתרופוקן ישמש בסיס לקטגוריזציה חדשה של ההיסטוריה האדריכלית, אפשר יהיה לבחון את האדריכלות על פי מידת תרומתם של המבנים והשימושים שהיא משרתת לפליטות פחמן דו־חמצני. כך ייכללו בה תחנות כוח, בתי זיקוק, מפעלי מלט, חוות בקר, מרכזי קניות ומתקני שריפת פסולת — טיפוסי מבנים שטרם זכו למקום מרכזי בהיסטוריה של האדריכלות. אלה יהיו המונומנטים של העתיד.

מתוך המודל הרעיוני הזה יזמנו סברינה צגלה ואני תהליך של דיאלוג בתל אביב־יפו עם 29 אדריכלים מקומיים. באמצעות סיפוריהם הביוגרפיים ביקשנו לזהות דוגמאות מקומיות ל"מורשת העתיד". מתוך השיחות התגבשו כמה קטגוריות: תרבות מול טבע, תשתיות, היסטוריה לאומית מול היסטוריה שקדמה ללאומיות, וסיוטי מלחמה.

לו מוריה, לפני שהאדמה מתחלפת

פסולת אנושית מול פסולת עטלפים

התערוכה מפגישה בין מקומות ומצבים רבים שהשפיעו עליי עמוקות. שיחקתי עם ילדים בחניון, הלכתי לאיבוד בתחנה המרכזית, אספתי פסולת בחוף הים, וביליתי לילות במפעל המלט, בקניון ובבית קברות לשעבר. ביקרתי במקומות שבהם עדיין נותרו עקבות של כפרים ערביים לשעבר, ראיתי בתים בתל אביב שנהרסו מפגיעות טילים ושמעתי פיצוצים בעזה. כל הדוגמאות המוצגות בתערוכה ממחישות שעלינו לכתוב שוב ושוב את ההיסטוריה של האדריכלות.

תופעה שנראית שולית לכאורה מרכזת בתוכה את הקונפליקטים המורכבים שהופכים את תל אביב־יפו למקום שמגלם באופן מובהק כל כך את זמננו. אני מתכוון לכתמים השחורים שהחלו להופיע בשנים האחרונות על חזיתותיהם הלבנות של בנייני הבאוהאוס בתל אביב — כתמים שתושבי העיר כבר התרגלו אליהם.

הכתמים האלה נגרמים על ידי עטלפים. אבל אין זה רק סיפור על דו־קיום, על בני אדם ובעלי חיים החיים יחד בעיר — אף שגם זו סוגיה חשובה מאין כמוה. זהו גם סיפור על שרידי הקולוניאליזם הבריטי, ובו בזמן על תוצר של הגלובליזציה הניאו־ליברלית.

כאשר המתכנן הסקוטי פטריק גדס סייע לעצב את תל אביב המודרנית בראשית המאה ה־20, הוכנסו לעיר עצי פיקוס. המין שנשתל לאורך רבים מרחובות העיר משנות ה־30 ואילך היה פיקוס השדרות (Ficus microcarpa), שסיפק צל והפך לחלק בלתי נפרד מהנוף העירוני.

במשך עשרות שנים פרחו העצים האלה מבלי להניב פירות. רק בשנים האחרונות הביאה הגלובליזציה לישראל — אולי באמצעות ספינה שנשאה פרי ממקום לא ידוע; איש אינו יודע בדיוק — את הצרעה הספציפית שמאביקה את המין הזה, Eupristina verticillata. בעקבות זאת החלו העצים להניב פירות.

הפירות האלה הפכו למשתה עבור עטלפי העיר. כדי להפחית את משקלם בזמן התעופה, העטלפים שואבים מהתאנים רק את המיץ המתוק, ואז יורקים החוצה את הסיבים ואת הזרעים. כך מגיעה הפסולת האורגנית של העטלפים ישירות אל חזיתות הבניינים הסמוכים.

שירה לוי בנימיני, עטלפים

החזיתות הלבנות של הבניינים המודרניסטיים, המוגנות כחלק מהמורשת האדריכלית של העיר, מתכסות כעת בכתמים כהים, והטכנולוגיה המודרנית מגויסת כדי להילחם בהם. מתקנים קטנים הפולטים גלי קול אולטרסוניים — שאינם נשמעים לבני אדם אך נקלטים אצל עטלפים — נועדו להרחיק אותם.

אבל אולי זו האסטרטגיה הלא נכונה. במקום לנסות ללא הרף לתקן בעיות על פני השטח, עלינו, כפי שמציעה התאורטיקנית הפוסט־קולוניאלית ההודית גיאטרי צ'קרבורטי ספיבק, "ללמוד מחדש" את ההרגלים שלנו. רק באמצעות למידה מחדש נוכל להיפתח לאפשרויות פעולה שמקורן במודלים אחרים — למשל, לא־מערביים או לא־אנושיים — ובסופו של דבר לפתח צורות חדשות של מגורים, בנייה וקשר עם העולם.

כאשר היצור מן העתיד יביט לאחור על התקופה שלנו, הוא לא יראה רק חזיתות נקיות, אלא גם תשתיות של אלימות. הוא ייתקל באדריכלות שאי אפשר להפריד אותה מאי־שוויון חברתי, מהרס ומהפסולת שהיא עצמה מייצרת. אין לראות בשרידים האדריכליים האלה ככישלונות בתוך המערכת, אלא כמערכת עצמה.

השאלה האדריכלית־התאורטית אינה כיצד לשמור על הקירות הלבנים נקיים, אלא האם אנחנו מוכנים לזהות את הכתמים שעל החזיתות כמונומנטים לכישלונות שלנו, ולכלול אותם בהיסטוריה בלתי מצונזרת של האדריכלות.