שימור רדיקלי וחלומות אנכיים

שיחה עם אגתה וז׳ניצקה, אדריכלית ומתכננת ערים, המציגה את התערוכה ״הנספח: התוכנית הוורטיקלית של גדס״ בחדר הפרויקטים של בית ליבלינג.

במבט ראשון נדמה כי המגדל המוצג בחדר הפרויקטים של בית ליבלינג הוא מחווה אבסורדית כמעט מכוונת: היפר־גורד־שחקים בן 12,000 קומות, המתנשא הרחק מעבר לכל קנה מידה מתקבל על הדעת, ובתוכו נערמות שכבות של גנים, מרחבים אזרחיים, שווקים ותשתיות משותפות. אך דווקא ההקצנה הזו היא לב המהלך. אין מדובר בהצעה לביצוע, אלא בכלי מחשבתי - אמצעי לחשיפת התהליכים שכבר פועלים בעיר ומעצבים מחדש את תל אביב.

מאחורי הפרויקט עומדת אגתה וז׳ניצקה, אדריכלית מתכננת ערים וחוקרת, שהמפגש שלה עם העיר הלבנה לא התחיל מתוך נוסטלגיה, אלא מתוך התבוננות מתמשכת. בביקוריה החוזרים בתל אביב במהלך השנים, היא זיהתה כיצד שימור, התחדשות, צפיפות ושינויי אקלים משפיעים, כמעט מבלי שנבחין בכך, על ההיגיון המרחבי שעליו מושתתת העיר. עבודתה מציבה שאלה חדה ולא נוחה: מה אנו מבקשים לשמר כשאנו מדברים על שימור העיר הלבנה?

בשיחה מתייחסת וצניצקה לתוכנית גדס כאל מסגרת חיה ודינמית, ולא כאל מסמך היסטורי מקודש; את זכויות האוויר לתפיסתה הן ככלי תכנוני־פוליטי רב־עוצמה; והתכנון הספקולטיבי, כאשר הוא נעשה באחריות ובקפדנות, אינו סוגר את הדיון הציבורי אלא פותח אותו.

כיצד עיצב הרקע שלך את האופן שבו את מתבוננת על ערים כיום? אני אדריכלית ומתכננת ערים בהכשרתי. למדתי בוורוצלב (לשעבר ברסלאו) ובמדריד, והתמחתי בקופנהגן ובוורשה. החיים בערים שונות כל־כך חידדו אצלי את ההבנה שאופייה של עיר אינו נוצר ממבנים בודדים בלבד, אלא מתוך מערכת היחסים שבין המבנה המרחבי, האקלים, החיים החברתיים והטקסים היומיומיים.

זמן קצר לאחר סיום לימודיי ייסדתי, יחד עם מטאוש אדמצ’יק, את סטודיו BUDCUB. הסטודיו עוסק הן בפרויקטים מוזמנים והן בהצעות יזומות. העבודה על תחרויות ותוכניות עירוניות דוחפת אותי לחשוב על העיר כמערכת מורכבת, ולא כאוסף של אובייקטים נפרדים. במקביל לעבודה המעשית אני עוסקת במחקר, וכעת משלימה דוקטורט המתמקד במרחב הציבורי העכשווי ובאופן שבו שינויי אקלים ואג’נדות פוליטיות מעצבים מחדש את הטיפולוגיות שלו.

עבורי אדריכלות ספקולטיבית נמצאת בתווך שבין כל העולמות האלה. זו צורת ביטוי אמנותית המשתמשת בכלים אדריכליים-רישומים, חתכים, מודלים, כדי לבחון תרחישי ״מה אם״. פרויקטים כמו היפר־גורד־השחקים על פי העקרונות של גדס, אינם באים לספק פתרונות, אלא להזמין לדיון.

„אדריכלות ספקולטיבית אינה עוסקת במתן תשובות — אלא בהפיכת דילמות לנראות.”

מה משך אותך לתוכנית גדס ולעיר הלבנה?העניין שלי הלך והעמיק בהדרגה, דרך ביקורים חוזרים בתל אביב. במהלך יוזמה בשםExercising Modernity בשנת 2019, שארגן מכון פילקי בפולין, השתתפתי בסיורים שהובילו סברינה צגלה ושרון גולן מבית ליבלינג. החוויות הללו סייעו לי לחבר בין המציאות היומיומית של הרחוב להיסטוריה התכנונית של העיר.

כשקראתי את תוכנית גדס הבנתי אותה לא כתוכנית נוקשה או כשרטוט מחייב, אלא כמסגרת פואטית ובו־בזמן אסטרטגית. גדס תיאר עיר המאורגנת באמצעות רצפים ירוקים, מדרגים בין ציבורי לפרטי, ורגישות עמוקה לאקלים - לרוח, לצל ולשמש. הדהים אותי עד כמה החשיבה שלו עכשווית, למרות שהתוכנית נכתבה כבר בשנת 1925.

אדריכלי המודרניזם של תל אביב לא דחו את הרעיונות של גדס, אלא זיהו את התבונה הגלומה בהם. כשמתהלכים בעיר הלבנה מתוך נקודת המבט הזו, ההיגיון המרחבי שלה נעשה לפתע ברור וקריא.

כיצד השתנתה נקודת המבט שלך על העיר עם הזמן? כשחזרתי לתל אביב בשנת 2025, כבר לא ניתן היה להתעלם מהשינויים. תהליכי התחדשות נראו בכל מקום, אך לא פעם הם לוו באחידות יתר ובהשטחה. תוספות בנייה שינו פרופורציות, צבעים ופרטים אדריכליים; והירוק שבין הבלוקים והבנינים, שהיה רכיב מרכזי בהיגיון התכנוני של גדס, צומצמו באחדים מהמקרים לטובת חניות ואדמה מהודקת.

המציאות הזו דחפה אותי להרחיב את המבט מעבר למבנה הבודד. התחלתי להתמקד במה שאני מכנה האיכויות ה״לא־אובייקטיביות״ של העיר: חצרות, צל, נקבוביות, מיקרו־אקלים והקצב המרחבי היומיומי של המרקם הבנוי.

״הדבר השברירי ביותר בעיר הלבנה אינו החזית — אלא המערכות שמאפשרות את החיים היומיומיים.״

כיצד התפתח המחקר שהוביל לתערוכה?

בהתחלה חשבתי ליצור פרויקט שיעסוק במרחבים הציבוריים של תל אביב. אך כשהסתובבתי בעיר ראיתי שמרחבים שנועדו לשמש את הציבור, כמו חופים, פארקים, טיילות וגנים שתוכננו כחלק מתוכנית גדס, שינו ייעוד. חלקם אף הפכו לחניונים. הבנתי שהמרחבים הציבוריים בתל אביב אינם ניתנים להפרדה מההיגיון התכנוני שמארגן אותם. הודות לליווי של סברינה צגלה אוצרת התערוכה, בחרתי לעדכן את נקודת המוצא הראשונית, ולגבש את הפרויקט שמוצג כיום. השיחות וההליכות המשותפות איתה בעיר היו קריטיות לתהליך. הן הובילו אותי לקרוא את תוכנית גדס כבעיה עכשווית, ולא כמסמך היסטורי. במקביל, נפגשתי עם קתרין רושאנט, שחקרה את תוכניתו של גדס ועם גורמי תכנון מקומיים, שסייעו לי להבין כיצד פועל השימור כיום. מה נחשב מוגן, על מה ניתן לנהל משא ומתן, ומה הולך ונעלם בהדרגה. 

נקודת המפנה הייתה כשסברינה הסבירה לי את מנגנון זכויות האוויר ואת האפשרות להעביר זכויות בנייה אל מחוץ לאזור המורשת. באותו רגע התברר לי שהשימור אינו רק סוגיה אתית, אלא גם שאלה מרחבית וכלכלית. התובנה הזו הציתה את רעיון ההיפר־גורד־השחקים כמעין ״שסתום לחץ״ ספקולטיבי לצמיחה העירונית.

מה המשמעות של המונח „שימור רדיקלי” עבורך? שימור רדיקלי לא מאמין שאפשר להגן על המורשת על־ידי הקפאה שלה. כל עוד העיר סביב ממשיכה לפעול - להצטופף, להיסחר, להתחמם, גם השימור חייב לפעול באותו סדר גודל. 

במקום לנהל משא ומתן אינסופי על תוספת קומות והרחבות בתוך העיר הלבנה, ההיפר־גורד־השחקים מרכז את לחצי הפיתוח במבנה אחד, קריא וברור. הקיצוניות שלו מכוונת, לא משום שיש כוונה לבנות אותו כפי שהוא, אלא משום שההקצנה מחדדת את הסוגיה שעל כף המאזניים.

„שימור לא אמור להפוך את העיר הלבנה למוזיאון של אובייקטים — אלא לאפשר לה להישאר אורגניזם חי.”

המגדל מתרגם את הרצפים האופקיים של גדס לנרטיב אנכי: ממרחבים אזרחיים, דרך נופים יצרניים ועד לתשתיות משותפות. החיים הציבוריים אינם עוד מופע פתיחה בקומת הקרקע; הם הופכים לתנועה מתמשכת כלפי מעלה - אנטי־לובי.

כיצד מייצג עיצוב חלל התערוכה את הקונספט של התערוכה? עיצוב חלל התערוכה היה מהותי להדגשת האופי הספקולטיבי של ההצעה. הצגה מילולית או ישירה מדי הייתה עלולה להיראות או פומפוזית, או כמעין פנטזייה נדל״נית. במקום זאת ביקשתי ולהסיט את נקודת המבט של המבקר, וליצור סביבה לא־מציאותית, כמעט שמימית.

ההיפר־גורד־השחקים נחשף למבקר באופן מקוטע: חתכים שטוחים, חזיתות, ומוטיבים החוזרים לאורך הפרויקט. הרישומים פשוטים ומודפסים על קרטון, ועליהם מתווספים רישומים ידניים. כך מתבהר שמדובר בהצעה ספקולטיבית, ולא בתוכנית לביצוע. המהלך הזה משאיר מקום לדמיון, וגם למחלוקת.

״התערוכה אינה מבקשת מהמבקרים להאמין במגדל - היא מבקשת מהם לחשוב איתו.”

איזה שיח הפרויקט מנסה לשנות? זכויות אוויר מטופלות בדרך כלל כעניין טכני־כלכלי: העברתן מאפשרת להמיר נכס פרטי במקום אחד לערך כלכלי במקום אחר. התערוכה מציבה את זכויות האוויר כבעיה תכנונית־ציבורית: מי נהנה מהצמיחה, ומה בדיוק אנו מבקשים לשמר?

במקביל, היפר־גורד־השחקים מאתגר את התדמית של גורד השחקים העכשווי. הוא שואל האם צפיפות יכולה להיות אקולוגית ובעלת ערך חברתי, ולא רק רווחית.

„אם צמיחה אנכית היא בלתי נמנעת, יש לנהל אותה כפרויקט חברתי־אקולוגי, ולא ככשלון כלכלי.”

מה היית רוצה שהמבקרים יקחו עימם מהתערוכה?

קודם כל, כדאי שהמבקרים יהיו מודעים לכך ששימור אינו עוסק רק בבניינים, אלא גם בסביבות מרחביות - חצרות, צל, ירק וחיים ציבוריים יומיומיים. בנוסף, ההיפר־גורד־השחקים הוא פרובוקציה, שמאפשרת למבקר לשנות פרספקטיבה. היא מבליטה את הכוחות הפועלים בעיר ומאפשרת לנו להבין אותם ולהבחין בהשפעתם בבירור.