גן שתי גן ערב - שיחה עם האדריכלית והאמנית גילת בלום והאוצרת סברינה צגלה
- marketing471913
- לפני 6 ימים
- זמן קריאה 7 דקות
בימים שבהם המרחב הציבורי נדמה כמתוח, רועש, ולעיתים גם אלים, קשה לזכור שמחוות עדינות יכולות להיות אקט פוליטי לא פחות מצעקה. מיצב המרפסות החדש בבית ליבלינג, ״גן שתי גן ערב״ בוחר לפעול דווקא מתוך שקט, ידיים עובדות וחומר רך. אריגה אנכית, צבעונית, הנמתחת על חזית הבניין, אינה מבקשת לכסות אותו, אלא לפתוח אותו, לייצר תווך. להציע מבט אחר על היחסים בין פנים לחוץ, בין גוף לאדריכלות, בין העיר לבין האפשרות לשהות בתוכה.
המיצב הוא תוצאה של שיתוף פעולה ראשון בין האמנית והאדריכלית גילת בלום לאוצרת והאדריכלית סברינה צגלה. בשיחה הן חוזרות אל נקודת המפגש ביניהן, אל החיבור הלא מובן מאליו בין טקסטיל לאדריכלות, ואל האופן שבו פעולה אינטימית כמו אריגה הפכה למחווה עירונית רחבת היקף.
גילת היא אדריכלית שבשנים האחרונות עוסקת גם באמנות ובטקסטיל, ומפתחת פרקטיקה המחברת בין אדריכלות לטקסטיל מתוך חשיבה קונספטואלית על חלל. החיבור בינה לבין צגלה נולד מתוך רקע משותף של אדריכלות ותחומי עניין דומים - עיסוק בסביבה, באמנות וביחסים ביניהם. עוד לפני העבודה בבית ליבלינג שוחחו השתיים על אפשרויות של פעולה בחלל, על טקסטיל ועל טקסט, וגיבשו מחשבות שטרם מצאו ביטוי מעשי. המפגש עם בית ליבלינג - הבניין והתערוכה המציינת מאה שנה לתוכנית עיר הגנים של פטריק גדס - שימש נקודת מוצא לפרויקט.
מתי ואיך הבחנת בדמיון שיש בין פעולה אדריכלית לאריגה? איך נוצר החיבור הזה? גילת: מאז שאני זוכרת את עצמי, טקסטיל דיבר אליי מאוד והפעיל אותי. במקביל, אדריכלות מלווה אותי כבר שנים רבות. עוד בזמן לימודי אדריכלות תכננתי מבנה לגלריה לאמנות שהיה עשוי כולו שתי וערב - מבנה שייצר המשכיות בין המישור האופקי לאנכי, כך שהרצפה והקיר הפכו למערכת אורגנית אחת. בדיעבד אני מבינה שזו הייתה מעין אריגה תלת־ממדית של המבנה, משהו שאז עוד לא ידעתי להגדיר. היום, אחרי הרבה שנים של עשייה אדריכלית יש לי כלים אחרים לגמרי להסתכל על הקשר שבין אדריכלות וטקסטיל. אני רואה באריגה עשייה אינטימית מאוד, שמאפשרת לייצר מרחב דרך ניואנסים, מעברים ותחושה של תווך. המושג ״תווך״ מעסיק אותי כבר זמן רב, וגם בפרויקט המשותף עם סברינה, הוא היה מרכזי.
הדגשת את האינטימיות של פעולת האריגה, ומתוך המקום הזה מעניין אותי הפער. למה בחרתן להציב את המיצב במקום פומבי מאוד? בחזית הבניין, הדבר הראשון שאנשים פוגשים. סברינה: התלבטנו רבות לגבי מיקום המיצב. שקלנו עבודה פנימית שתזלוג בין חללים, חלל המדרגות כחלל מעבר ואפילו את הגג. זה היה תהליך חיפוש, שניסינו להבין בו מה העבודה מבקשת לתווך, מה היא אמורה לעשות, ואיזה סוג של פעולה אנו רוצות ליצור. בסופו של דבר התחדדה ההבנה שנרצה לעבוד על החזית, התווך בין פנים לחוץ, בין הבניין המודרני לתכנית גדס, ובתמיכה של שירה לוי בנימיני ולימור יוסיפון גולדמן, אוצרות התערוכה ״חי, צומח, עיר״, התגבשה הבחירה להציב את המיצב על כל החזית.
גילת: המיקום במרפסות יוצר קשר בין פנים לחוץ בצורה הקיצונית ביותר. הוא מתחבר לרעיונות של גדס, כמו הכנסת טבע אל העיר, הקשר לסביבה, ומאפשר יצירת מרווחים למבט, לעצים ולאוויר. המיצב מטעין את המעברים האלו בשכבות נוספות. מדובר במפגש עם סמל מודרניסטי – בניין בעיר הלבנה שתכנן דב כרמי, אך ההתייחסות אליו היא איטית, ידנית וקשובה, והעשייה החומרית מכניסה מחשבה חדשה למבנה. הבניין נתפש כאן כמעין נול המשכי, דרכו נארגות שכבות חדשות של מבט, זיכרון ותנועה. המרפסות, שהן בדרך כלל גבול בין פנים לחוץ, נפתחות במיצב הזה, והופכות למקום שהייה אינטימי במרחב הציבורי.
״הבניין נתפס כאן כמעין נול המשכי, דרכו נארגות שכבות חדשות של מבט, זיכרון ותנועה״.
איזה שינויים יש באריגה בין הקומות, ואיך הם משפיעים על החוויה שלה?
גילת: העבודה מתפתחת מקומה לקומה. בקומת הרחוב המרפסת עטופה באריגה צפופה, שמייצרת אינטימיות מול הקצב של הרחוב. ככל שעולים, האריגה נפתחת בהדרגה, וחושפת ארבעה אלמנטים אנכיים שמתפתחים כמו מבנה של עץ – מחווה לרעיון הגן של גדס שהופך כאן לגן ורטיקלי המהדהד את צמיחת העצים שבחוץ. האלמנטים מסתעפים ונעים בין השכבות, מה שמייצר נפח ותלת-ממדיות בתוך המרפסת, עד שבקומה העליונה החומר מצטמצם למבנה מופשט של צמרת. שם נוצרת אינטימיות חדשה ומרחב לשמיים, מקום להסתכל אל האופק ולחוות שקט ומרחק מהעיר.
איך הבחירה בחבל ובעובי שלו משפיעה על החוויה במרחב?
גילת: התנסיתי בסוגים ובעוביים שונים של חבלים כדי למצוא את הנוכחות המדויקת – הן של החבל כאלמנט בודד, והן כחלק מהאריגה הכוללת. השימוש בחבל הוא כמו רישום במרחב: כל חבל, מהווה קו מתאר שמגדיר את הנפח ואת קנה המידה של המיצב. בחרתי בעובי הזה, כדי שכל חבל יוכל להחזיק את הקו ואת המתח שלו בפני עצמו בחלל. להבדיל מרישום דו־ממדי על נייר, כאן הפעולה היא פיזית ותלת־ממדית: היא דורשת מעורבות של כל הגוף – הידיים, הרגליים והמבט, שפועלים יחד כדי לייצר את המרחב.
העבודה הזאת נראית לכם כפי שחשבתם שתיראה בהתחלה? איך המציאות שלה הופיעה לעומת הציפיות?גילת: הפרויקט עבר כמה גלגולים של קני מידה: הוא התחיל מסקיצה, עבר למודל עבודה שולחני שדרכו חקרתי ובחנתי את המרחב המתוכנן, ומשם לבדיקות בקנה מידה אנושי שבוצעו גם בתוך המרפסת של ליבלינג. יחד עם זאת, העקרונות והחדות של הרעיון המקורי נשמרו לאורך הדרך – כמו מבנה השכבות והשאיפה ליצור מקום שאפשר לשהות בתוכו ולהרגיש מוקף בו. זה מרחב שמייצר קשר חדש בין האדם לבין הסביבה המוכרת, ומשאיר חוויה שהיא מעבר להתבוננות במבנה בלבד.
אילו תחושות רציתם שהמיצב הזה יעורר? גילת: רציתי שהמיצב ייצור תחושת הפתעה - דרך פעולה שמשנה את הפרשנות של המקום: לקחת אלמנט מוכר בסביבה ולהטעין אותו במשמעות חדשה. זה מתחיל במפגש עם הבניין: מקום מוכר שפתאום מופיעה עליו נוכחות זרה, שונה בצבע ובנראות. אבל הגילוי האמיתי קורה כשנכנסים פנימה, שם מתברר שהמבט מהרחוב לא מסגיר את החוויה הפנימית, ונוצר מתח מעניין בין איך שהעבודה נתפסת – מבחוץ, לבין השהות בתוכה. פתאום נוצר רגע במרפסת שלא היה שם קודם: חיבור בין מבט, תחושה וממד של זמן. זה זמן של השתהות.
ההפתעה הזו מזכירה לי את המפגש הראשון שלי עם גינות של גדס. בגינת רות, למשל, נדהמתי מהמעבר החד: רגע אחד את בלב הסואן של כיכר דיזנגוף, וברגע שאחריו נפתח מרחב אחר לגמרי-שקט, ציוץ ציפורים, וגן עם עצים. בעיניי, זו בדיוק האיכות שגדס העניק לעיר: היכולת לייצר את המעברים האלה, וזה מה שביקשתי ליצור במיצב.
סברינה: אני חושבת שהמיצב עושה דבר נוסף. הוא מושך את העין. כשאתה נמצא בפנים ותופס את האובייקט, הוא מיד מושך את המבט החוצה. הוא מתכתב עם העץ והצמחייה שבחוץ, והצבע הקונטרסטי כל כך גם משלים אותם. למעשה נוצרת תמונה מרובדת: המיצב ממסגר את המבט ומכוון אותך להסתכל החוצה. גם המיקום של האובייקט עצמו תורם לכך. כי הוא מתכתב עם הפתחים הפנימיים, עם החלונות והיציאות למרפסות, ומשם ממשיך אל העצים שבחוץ. הכל מתחבר לרצף אחד.
״המרפסות, בדרך כלל גבול בין פנים לחוץ, כאן נפתחות והופכות למקום שהייה אינטימי במרחב הציבורי.״
מי היתה אנני אלברס ואיך היא היוותה השראה לפרויקט?
גילת: אנני אלברס הייתה אמנית ואורגת, דמות מרכזית בסדנת האריגה בבית ספר הבאוהאוס. מעבר להערכה שלי כלפיה, הגישה שלה חיזקה אצלי את המחשבה על אריגה כדרך לבנות מרחב. לא רק כאלמנט שתלוי על הקיר או מונח על הרצפה, אלא כמבנה תלת־ממדי. בספרה On Weaving היא עוסקת, בין היתר, בקשר שבין אריגה לאדריכלות, ובאופן שבו האריגה מייצרת מבנה של שתי וערב המגדיר יחסים משתנים של צפיפות ופתיחות. בעבודה שלי, הרגשתי בדיאלוג איתה, זו הייתה הזדמנות להנכיח את הפעולה הזאת בקנה מידה חדש - בחזית של מבנה שגם הוא חלק מאותה מורשת אדריכלית.
איך הנוכחות והעשייה באתר השפיעו על העבודה? ועם אילו אתגרים נאלצתן להתמודד? גילת: באדריכלות, כמו באריגה, עוסקים בבניית מבנה – שני התחומים דורשים תכנון מדויק שבו המקום לספונטניות מוגבל. ההבדל הגדול הוא שבאדריכלות לרוב מתכננים ומשאירים את הביצוע לאחרים, ואילו כאן כל שלב דרש ממני נוכחות ידנית, מלאה שעירבה גוף ומחשבה.התהליך החל בסקיצה, עבר למודל עבודה ולשרטוט ממוחשב,שכלל חתכים להבנת הגיאומטריה של כל חבל, ורק אז הגיע הביצוע הידני: לטפס, להתאים ולדייק שוב ושוב. כל פעולה דרשה ריכוז ותיאום בין הידיים, החומר והמקום – חוויה פיזית ואינטלקטואלית יחד.כל קומה הייתה תהליך לימוד בפני עצמו. למרות הפיילוט המוקדם, העבודה בשטח דרשה התאמות רבות - גם בגלל היותה עבודה תלוית מקום (site specific) שחייבת להגיב למרחב בזמן אמת וגם בשל המגבלות של בניין לשימור. המגבלה של עבודה עם מינימום קדיחות במבנה, יחד עם הצורך להתמודד עם מתח החבלים, הפכה כל פעולה לאתגר הנדסי ומבני. בסופו של דבר, האריגה צמחה מתוך הדיאלוג שבין התכנון המוקדם למציאות הפיזית בשטח.
סברינה: תהליך העבודה של גילת הוא ממש פרפורמנס. היא שהתה באתר יותר מחודש, עבדה יום־יום, והפרויקט צמח מתוך השהות והנוכחות שלה במקום. היא הבינה מה האריגה צריכה לעשות ביחס לעצים שבחוץ ולחוויה הכוללת, ויצרה מעין פעולה של ״טוויה של נוף״. היה מרתק לצפות בזה. זו היתה פעולה תלוית־מקום ספציפית מאוד (Site specific). בכל פעם שהגעתי לראות את העבודה, היא השתנתה, קיבלה ניואנסים חדשים ופרשנויות שונות. המילון או המקרא של העבודה התרחב והשתנה תוך כדי תנועה, ומה שהתחיל כפעולה של הידיים הפך כמעט לפעולה של כל הגוף – זו הייתה חוויה פיזית טוטאלית.
מה קרה לעבודה מאז שהתערוכה נפתחה?
גילת: מזג האוויר בהחלט משפיע, ויוצר תנועה ושינויים קלים.
סברינה: בעיניי זה חלק גדול מהיופי שלה. זו עבודה שמגיבה לסביבה, לא אובייקט סטטי כמו בניין. היא זזה עם הרוח, משתנה עם האור, הצבעים מתחלפים, ואפילו מוטות העץ מתחילים לעבור טרנספורמציה מהגשם. יש בה משהו חי מאוד. האריגה יוצרת שכבה גמישה ורכה, בניגוד לקשיחות האדריכלית, ומאפשרת סוג אחר של דו־קיום עם הבניין – יותר אנושי, פתוח ונושם.
גילת: גם השינוי בין שעות היום, ובוודאי בין העונות, מחדד את העבודה. המרווחים בין החבלים מעבירים אור אחרת בכל רגע, והחומר הסינתטי קולט את השמש ומנצנץ. בכל שעה מתגלה מופע שונה, והצפייה לאורך זמן חושפת הבדלים קטנים שהולכים ומצטברים.
״הטקסטיל מציע דרך אחרת לחשוב על אדריכלות — דרך שמכניסה גמישות, ניסוי וחופש.״
אם העבודה והאריגה היו יכולות להמשיך, איך אתן מדמיינות את ההתפתחות שלהן? גילת: בי זה בעיקר מעורר את רצון להמשיך. להעמיק את ההתערבות במבנים נוספים, בחללים ציבוריים וגם בחללי פנים. נדמה לי שיש כאן פוטנציאל רחב לשפה שיכולה להתרחב ולהופיע בהקשרים שונים.
סברינה: בעיניי העבודה היא חקירה פתוחה, כמעט פרוטוטייפ. ניסוי בקנה מידה אדריכלי, שנעשה בזמן אמת ובמגע ישיר עם הבניין. זו התחלה של פעולה תלוית־מקום, שיכולה להתפתח, להשתנות ואולי גם לנדוד למקומות אחרים, תוך התאמה מחודשת בכל פעם. מצד אחד, היא תפורָה לבית הזה ולרגע הזה - רגישה למזג האוויר, לאור ולזמן, ולא מתיימרת להיות על־זמנית. מצד אחר, החומר עצמו כמעט נצחי. אולי דווקא מתוך המתח הזה יישמרו מקטעים, זיכרונות, או גלגולים אחרים של העבודה, כמשהו שיכול להתפרק, להיאסף, ולהופיע מחדש בהקשרים אחרים.
מה למדתן מעבודה הזאת על אדריכלות? סברינה: זו הייתה הזדמנות מאוד מיוחדת. אנחנו עובדות וחושבות יחד כבר הרבה זמן, והמפגש בין העבודה של גילת לבין הבניין יצר רגע מדויק להזמין אותה להגיב דרך התערוכה. דווקא דרך העיסוק בגדס, בנושאים וברעיונות שמעסיקים את גילת ממילא, נפתחה האפשרות לניסוי הזה. ההתייחסות אל הדברים כאל ניסוי מאפשרת חוסר שלמות, התפרקות והשתנות.
בעיניי, אדריכלים שבוחרים לא להיות רק אדריכלים, כמוני וכמו גילת, מחפשים אלטרנטיבה ומרחב חקירה ופעולה. הטקסטיל מאפשר חופש כזה. הוא מציע דרך אחרת לחשוב על אדריכלות ולחוות אותה. דרך שמכניסה גמישות, רכות, ניסוי וחדשנות, ומתרחקת מהקיבעון, מהקשיחות והסטטיות שמאפיינים לעיתים את המבנה האדריכלי.
תגובות