העיר שבין הצללים: על חצרות, טבע ותל אביב - שיחה עם דנה מור
- סתו אקסנפלד
- 18 בינו׳
- זמן קריאה 5 דקות
עודכן: 22 בינו׳
בין המדרכה לדלת הכניסה ובין הרחוב לדירה, מתקיים אחד המרחבים הכי נוכחים והכי בלתי נראים של תל אביב: החצר. מרחב שגרתי, כמעט שקוף, כזה שחוצים אותו בלי לחשוב, ובכל זאת, לדברי אדר׳ דנה מור, הוא נושא בתוכו את אחד המפתחות העמוקים להבנת העיר, התרבות שלה והיחס שלה לטבע, ולקהילה.
מור, אדריכלית וחוקרת עירוניות, מקדישה את מחקר הדוקטורט שלה לחצרות הבתים של תל אביב ולמורשתו של פטריק גדס - מתכנן העיר שהטביע בה לפני כמאה שנה תפיסה הוליסטית של טבע, חינוך ותרבות. דרך החצרות היא מבקשת להבין לא רק כיצד נראית העיר, אלא כיצד היא חיה.״זה התחיל כתהליך מאוד אישי," אומרת מור. היא באה מעולם האדריכלות, ובעיקר מתחום ההדמיות האדריכליות. לפני כתריסר שנים, בתקופה אישית מורכבת, היא מצאה את עצמה פונה למשהו אחר לגמרי: צמחים. גידול צמחים במרפסת, היא מספרת, היה אז רחוק מלהיות טרנד. "זה היה משהו של סבתות," היא מחייכת. אבל הקשר שנוצר היה עמוק ומפתיע.
נקודת המפנה הגיעה בסדנה של קולקטיב "אונייה", שלימד בניית עציצים ורטיקליים מצינורות. היא הגיעה כדי לבנות עציץ, ויצאה משם חלק מהקולקטיב. בדיעבד, היא מזהה ברגע הזה שינוי מסלול של ממש. פעילות הקולקטיב כללה תערוכה גדולה בתחנה המרכזית, עבודה עם תושבים, חיבור בין אמנות, בוטניקה ומרחב עירוני – כך התחיל להתבהר לה החיבור שבין טבע, חינוך ועיר.
בהמשך עבדה בבית ליבלינג, הובילה תוכניות חינוכיות בבתי ספר, והלכה והעמיקה בעיסוק בגינות ובמרחבים ירוקים. במקביל, היא החלה להיחשף לכתביו של פטריק גדס, מתכנן ערים, ביולוג וסוציולוג, אבל הרצאה אחת, של ירמי הופמן, מנהל מחלקת השימור בעיריית תל אביב, חיברה את הכול. "הוא אמר דברים שגרמו לי לחשוב: רגע, זה בדיוק מה שאני עושה עם הילדים בגינה."
איך הגעת דווקא לחצרות הבתים כנושא מחקר מרכזי? ״זה לא היה מובן מאליו. התחלתי לקרוא הרבה על טבע עירוני – איך מגדירים אותו, אילו סוגים קיימים בעיר. יש טבע חקלאי, יש גינות מתוכננות, ויש סוגי טבע שונים שנוצרים מהתערבות אנושית בדרגות שונות – מהטבע הפראי ועד לטבע מעשה ידי אדם. החלוקה הזאת עוזרת להבין את הניואנסים המעניינים בטבע העירוני.״
"בשלב מסוים הבנתי שכל המנעד הזה מתקיים דווקא בחצרות הבתים. גם במקומות שנראים מוזנחים או כמו ״וייסטלנד״, יש לפעמים מופעים בוטניים מאוד עשירים. בחצר אחת את יכולה לראות גינה מטופחת, אזור חקלאי קטן, פינה מוזנחת לגמרי, ולצד זה ריצוף, חניות ותשתיות."
למרות שמדובר בשטחים עצומים שכבר קיימים בעיר, עם עצים בוגרים ונוכחות טבעית משמעותית, כמעט שלא מתייחסים אליהם כאל מרחב בפני עצמו. "בשלב מסוים דימיתי את החצרות לגבעול פטרוזיליה על הצלחת," היא אומרת. "משהו שנראה דקורטיבי, כמעט מיותר, אבל אי אפשר באמת בלעדיו."
העובדה שמדובר בשדה מחקרי כמעט מוזנח חיזקה את תחושת הדחיפות. מפגש עם ענת גולדמן, מהחוקרות הראשונות שעסקו בחצרות אחוריות, המחיש זאת היטב. "היא סיפרה שכשהיא כתבה את העבודה שלה, לפני כעשור, פשוט לא היה חומר."
"אי אפשר להפריד בין המרחב הפיזי לתרבות המגורים. אם אין את התרבות – המרחב פשוט לא מתקיים."
כאן נכנס גדס לתמונה. איך התפיסה שלו עיצבה את החצרות? ״גדס דמיין עיר גנים של בתים נמוכים, קומה אחת או שתיים, עם חצרות פרטיות שיאפשרו גידול ירקות ופירות. אלא שבפועל, כבר בשנות ה־30, עם כניסת יזמים ומצוקת דיור, החלו להיבנות בתים גבוהים יותר. החצר הפכה למרחב משותף, עם חלוקת אחריות מורכבת יותר, והחזון המקורי כמעט שלא התממש.
״מעבר לכך, רבים מהדיירים הראשונים הגיעו ממזרח ומרכז אירופה, ללא רקע חקלאי. הם לא ידעו מה לעשות עם האדמה," היא אומרת. ״העירייה אף חילקה שתילים, ולעיתים גם עופות, בניסיון לעודד שימוש חקלאי בחצרות.״ חלק מהבתים הראשונים, בני קומה אחת, מוקפים חצר מגודרת, עדיין קיימים, כמעין עדות למה שיכול היה להיות.
ובכל זאת, מור מדגישה, תוכנית גדס לא נשארה על הנייר. עיריית תל אביב תרגמה את הדו"ח שלו לתוכנית אופרטיבית, עם תוקף חוקי, שממנה נולדו בין היתר גינות הכיס העירוניות. "זו אולי התוכנית היחידה שבאמת בוצעה בעיר פחות או יותר כפי שתוכננה," היא אומרת.
איך נראה יום מחקר טיפוסי שלך?
״המחקר מתחלק לשלושה חלקים. הראשון היסטורי ועוסק בדו״ח גדס לתל אביב ובפרשנות שלו. השני עוסק בתפיסה של החצרות והטבע, גם אצל גדס וגם אצל העירייה היום. כאן אני עובדת עם פרסומים, רשתות חברתיות, פרוטוקולים של ישיבות. והחלק השלישי הוא עבודה בשטח: מפגשים עם דיירים, סיורים בחצרות, מיפוי של עצי פרי. יש הרבה עצי פרי בחצרות, אבל לפעמים אף אחד לא קוטף אותם, או שאנשים בכלל לא יודעים שהם שם."
אז מה אפשר ללמוד מחצרות הבתים על תל אביב? המסר המרכזי, לדבריה, הוא שאי אפשר להפריד בין המרחב הפיזי לתרבות המגורים. "מנקודת המבט שלי על המחקר, שנולדה מתוך התפיסה ההוליסטית של פטריק גדס, התרבות שמתקיימת במרחב המגורים חשובה לא פחות מהמרחב עצמו. אי אפשר להפריד ביניהם. אם אין את התרבות – אם אין את הנורמות שמאפשרות להשתמש בטבע, לגדל פירות, לעצור רגע או לשבת על ספסל – המרחב פשוט לא מתקיים. הוא נשאר רק מקום פיזי, וללא הלגיטימציה הזו התרבות פשוט לא מתפתחת.
הרעיון המרכזי הוא שהכל חייב ללכת יחד: תכנון עירוני, חינוך, תרבות – הכל משולב עם התכנון הפיזי. וזה משהו שמאוד חזק אצל גדס, וזה גם אחד הדברים שאני הכי אוהבת אצלו. אני באמת מאמינה בכך."
הבנתי שגם את מתארת את המרחבים האלה כמין אזורי סף, תוכלי להרחיב על זה? זה ממש מורגש ברמה הפיזית. העצים והצמחייה מקנים פרטיות, הם יוצרים הפרדה מהרחוב, מספקים אוויר ואור, ומאפשרים לתושבים למצוא מקום לעצמם בתוך העיר. מחקר שנעשה לאחרונה על תל אביב מראה שכמחצית מהצמחייה שחווים הולכי הרגל בעיר נמצאת במרחב הפרטי. כלומר, החצרות אינן רק שטח פרטי; הן חלק משמעותי מהחוויה העירונית. מה שקורה בפנים משפיע על כל מי שעובר ברחוב.
הן גם פועלות כחללי ביניים, סוג של מעבר הדרגתי. מחקרה של ד״ר עדה סגרה, שנעשה לפני כעשר שנים עבור מחלקת השימור, בדק את גינות המבואה של הסגנון הבינלאומי, החצרות של בניינים על עמודים, ומצא שהן מאפשרות מעבר הדרגתי בין אור לצל. האור בעיר חזק מאוד, והמרחב הזה עוזר לעיניים להתרגל בהדרגה. אותו רעיון אגב, ניכר גם בריצוף: חלק מהרצפה יוצא החוצה, חלק נכנס פנימה, ויש רצפה פראית וטבעית לצד רצפה מסודרת ו״מתורבתת״. כך נוצרת הדרגתיות שמובילה את האדם מהרחוב הציבורי, דרך לובי הבניין, ועד לדירה הפרטית.
אנשים רוצים להשתתף, הם צריכים כוח מארגן."
איך את מדמיינת את החצרות העירוניות בעוד עשרים שנה? ״אני מקווה לפתח מודלים למדיניות וניהול של המרחבים האלה. הרבה אנשים לא רוצים או לא יכולים לטפל בחצר שלהם, וזה בסדר, אבל צריך לדעתי להיות מנגנון שאומר: תנו לנו את החצר, ואנחנו נעשה איתה משהו." "גם היום הרבה חצרות מופרדות זו מזו בגדרות. זה יוצר בעיה אקולוגית וגם מוביל לכך שאנשים לא תופסים את השטח כמשהו שמצדיק השקעה. לכן בעיניי צריך לצמצם את ההפרדה הזאת. זה כמובן דורש פתרונות מעשיים וחוקיים, וזה לא פשוט, אבל בפנטזיה שלי יש הרבה יותר דגש על חקיקה ועל גוף מארגן שיתמוך בתושבים. בסופו של דבר מדובר במרחב מאתגר שמצריך חשיבה מערכתית ומענה מוסדי."
הדוקטורט כמעט מאחוריה, אבל החצרות ממשיכות להעסיק אותה. יוזמות קהילתיות, מודלים מחו"ל, חיבור בין מחקר לפעולה. "אנשים רוצים להשתתף," היא אומרת. "הם צריכים כוח מארגן." אולי, דרך החצרות, תתברר האפשרות לעיר מחוברת יותר ובעיקר מודעת לעצמה.
הסיורים שלנו:
תגובות