מאסטר קלאס 3: מבני תעשייה
- סתו אקסנפלד
- לפני יום אחד (1)
- זמן קריאה 4 דקות
במשך רוב ההיסטוריה העירונית היו התשתיות דבר שהעיר ניסתה להעלים. הן היו חיוניות, אך לא ייצוגיות. תחנות כוח, מפעלי ייצור, מסילות רכבת, מתקני מים ומאגרי דלק – כל אלה אפשרו לעיר להתקיים, אך נדחקו לשוליה הפיזיים והתודעתיים. העיר הציגה את הכיכרות, הרחובות והמבנים המרשימים; את המערכות שאפשרו לכל אלה להתקיים היא העדיפה להשאיר מאחור.
אולי משום כך השינוי המתחולל בשנים האחרונות בעולם השימור העירוני מעניין כל כך. יותר ויותר ערים מפנות את מבטן אל המקומות שבעבר נתפסו כמפגעים, ובמקום להעלים אותם, הן מבקשות להבין מה יש בהם שאי אפשר להחליף. חוות מיכלי הדלק של תחנת הכוח רידינג בתל אביב היא דוגמה לתהליך הזה. במשך עשרות שנים היו המיכלים חלק ממערכת תשתית סגורה, כמעט בלתי נראית לציבור. הם לא נבנו כדי לספר סיפור, אלא כדי לאגור דלק. דווקא משום כך הם מציעים סוג אחר של זיכרון. לא את העיר כפי שביקשה להיראות, אלא את העיר כפי שפעלה.
השאלה שמציב הפרק הזה בסדרה אינה רק מה עושים עם מיכלי דלק שאיבדו את תפקידם, אלא שאלה רחבה יותר: אילו חלקים מן העבר העירוני אנו מוכנים להכיר בהם כחלק ממורשתנו. ירמי הופמן, מנהל מחלקת השימור בעיריית תל אביב–יפו, הציע להסתכל על העיר לא כאוסף של מבנים בעלי ערך אסתטי, אלא כמערכת של שכבות. בהתבסס על החלוקה שהציג בספרו מרובדת, ציין כי חל שינוי בתפיסת השימור העירוני. היא אינה מתמקדת עוד רק באובייקטים, כגון בית היסטורי או מבנה ציבור, אלא גם במכלולים ובתשתיות.
ההבחנה הזאת משמעותית משום שהיא משנה את נקודת המבט. מבנה איקוני מספר בדרך כלל את הסיפור שהעיר בחרה לספר על עצמה. תשתית מספרת סיפור אחר: כיצד העיר באמת נבנתה. מי עבד בה, אילו טכנולוגיות אפשרו את צמיחתה ואילו מערכות נסתרות החזיקו אותה. "תשתית", הסביר הופמן, "היא אלמנט טכני התומך בקיומה של עיר". במשך שנים הייתה עובדה זו בדיוק הסיבה לכך שלא ראו בה מורשת. היא הייתה פונקציונלית מדי, יומיומית מדי וחסרת זוהר. אך אולי דווקא המקומות האלה מאפשרים לנו להבין את העיר באופן מורכב יותר – לא כיצירת אמנות מוגמרת, אלא כמערכת חיה של יחסים בין אנשים, עבודה, טכנולוגיה וסביבה.
הזכות לעיר היא גם הזכות להיסטוריה העירונית שלה.
מתוך כך עולה המושג שהופמן מכנה "הזכות להיסטוריה עירונית". לא רק הזכות להשתמש בעיר, אלא גם הזכות להכיר את הסיפורים שהיא נושאת עמה. הזיכרון העירוני אינו יכול להיות מורכב רק מן המקומות היפים והייצוגיים. עליו לכלול גם את המקומות שהיו אחראים לקיומה היומיומי של העיר.
חוות המיכלים של רידינג מקבלת משמעות דווקא מתוך ההקשר הרחב שלה. הדס נבו־גולדברשט, האחראית על תחום מבני התעשייה במחלקת השימור, הזכירה כי אי אפשר להבין את האתר ללא המרחב שבו הוא נמצא: אזור הירקון, נמל תל אביב, יריד המזרח, שדה דב ותחנת הכוח עצמה. זהו אזור שעבר מהפך דרמטי. "עד לפני עשרים שנה הוא היה סגור לציבור", אמרה נבו־גולדברשט. כיום זהו אחד האזורים המבוקשים והפעילים בתל אביב. השינוי הזה מעלה שאלה מעניינת: מה קורה כאשר מקום שנועד להרחיק אנשים הופך למרחב ציבורי?
התשובה אינה בהכרח למחוק את מה שהיה שם קודם. להפך. ההצעה האדריכלית הזוכה בתחרות, של אורית מילבאואר ממשרד מילבאואר אדריכלים, בשיתוף משרד תמא אדריכלות נוף, מבוססת על ההבנה שהעבר התעשייתי אינו בעיה שיש לפתור, אלא חומר לעבוד איתו.
על פי התוכנית, שלושת המיכלים ששימשו לאחסון דלק בין השנים 1968–2007 יעברו תהליך של שימוש מחדש (Reuse). המעטפת התעשייתית האייקונית תישמר, ובתוכה ייווצרו חללים חדשים לפעילות ציבורית, כמו תרבות, יצירה, פנאי, ספורט ואירועים. התוכנית מציעה להפוך את המיכלים למרחב ציבורי גמיש ורב־שימושי, תוך שמירה על אופיים המקורי והשמשתם לצרכים חדשים. הפתרון האדריכלי המוצע מאפשר בעיקר את חדירת האור לתוך המיכלים האטומים, ואת שילובם במערך רחב יותר של שבילי נגישות וטבע עירוני שתוכנן ע״י משרד תמא. הרעיון המרכזי בתוכנית הזוכה הוא שימור הצורה העגולה והדומיננטית של המיכלים, והכנסת “עיגול פנימי” חדש לתוכם. כך ייווצרו חללי פנים ייחודיים, עם תאורה טבעית ואופי אדריכלי יוצא דופן — חללים שלא מנסים להסתיר את עברם התעשייתי, אלא משתמשים בו כחלק מהחוויה.
המיכלים, שאגרו בעבר אנרגיה עבור העיר, יאגרו בעתיד אנרגיה מסוג אחר – פעילות אנושית.
משרדה של מילבאואר התבסס גם על פתרונות דומים של שימוש מחדש במבני תעשייה ברחבי העולם, ובהם מבנה תרבות בעיר אסן שבגרמניה, שבה הוסב מבנה תעשייתי איקוני למרכז תרבות שוקק.
התפיסה העומדת בבסיס הפרויקט היא שהמיכלים, שאגרו בעבר אנרגיה עבור העיר, יאגרו בעתיד אנרגיה מסוג אחר – פעילות אנושית. הם יהפכו למרחבים של תרבות, אמנות, ספורט והופעות, אך מבלי לאבד את זהותם המקורית. הצינורות, הפלדה וסימני הזמן אינם פגמים שיש להסתיר, אלא חלק מאופיו של המקום. זוהי אולי אחת המגמות המעניינות ביותר בשימור העכשווי: מעבר מן הניסיון לשחזר עבר מדומיין אל הניסיון לשמר את מורכבותו. לא להפוך אתר תעשייה למוזיאון קפוא, ולא למחוק אותו לטובת שימוש חדש, אלא לאפשר לו להמשיך להשתנות.
בהקשר זה גם התחרות האדריכלית שקבעה את עתיד האתר מקבלת משמעות רחבה יותר. היא לא הייתה רק דרך לבחור את המשרד שיתכנן את הפרויקט, אלא מנגנון שאִפשר לעיר לשאול את עצמה שאלות שלא היו להן תשובות מוכנות. תחרות טובה אינה רק תהליך בחירה; היא גם תהליך של חשיבה. כפי שהסביר הופמן, כאשר כמה צוותים מתמודדים עם אותה שאלה, מתקבל לא רק פרויקט אחד, אלא מגוון של אפשרויות. גם ההצעות שלא נבחרו הופכות לחלק מן הידע שנוצר סביב המקום, משום שהן חושפות דרכים שונות להבין אותו.
במקרה של רידינג, השאלה לא הייתה רק כיצד להפעיל מחדש מתחם ישן. השאלה הייתה איזה סוג של עיר תל אביב מבקשת להיות. האם היא מבקשת למחוק את עברה התעשייתי ולהציג תמונה נקייה ומסודרת, או שהיא מוכנה להכיר גם בשכבות הפחות יפות, הפחות נוחות, שהפכו אותה למה שהיא? אולי זו הסיבה שמקומות כמו חוות המיכלים מתחילים לקבל היום תשומת לב. הם אינם מעניקים לעיר רק זיכרון של מה שהיה, אלא גם מאפשרים לה להבין כיצד נוצרה. הם מזכירים שעיר אינה נוצרת רק מתוך סמלים, אלא גם מתוך מערכות נסתרות; לא רק מתוך חזיתות, אלא גם מתוך הצינורות שמאחוריהן. בסופו של דבר, השאלה אינה אם מיכלי דלק יפים. גם לא אם ראוי לשמר כל שריד מן העבר. השאלה היא אם אנו מוכנים לראות ערך גם במקומות שלא נועדו להיות חלק מן הסיפור, ולגלות שאולי דווקא שם נמצא הסיפור החשוב ביותר.
הקלטת המפגש:
תגובות