מאסטר קלאס 02: אקלים | מה יותר חשוב שימור או קיימות?
- נעם שר שלום
- 29 ביוני
- זמן קריאה 4 דקות
בעקבות מאסטר קלאס בשימור ואקלים בהשתתפות ד"ר אדר' ירמי הופמן, אדר' רינת מילא ומתכנן ערים אביעד שר שלום.
״הבניין הכי ירוק הוא הבניין שכבר בנוי״, טען האדריכל קרל אלפנטי (Carl Elefante) בשנת 2007. יש משהו מפתה בפשטות של האמירה הזאת. היא מאפשרת לנו להאמין שסל הערכים שלנו מסתנכרן בהרמוניה. שבזכות שימור מבנים אנחנו לא רק מייצרים חוסן עירוני ומחזקים את הזהות המקומית, אלא גם תורמים באופן משמעותי להתמודדות עם משבר האקלים. לפי הטענה ברמתה הבסיסית, שימור מבנה קיים חוסך את ה"פחמן הגלום" ואת האנרגיה הרבה שכבר הושקעו בייצור חומרי הגלם ובהקמתו, ומונע את הזיהום, פסולת הבניין ופליטות הפחמן האדירות, שכרוכות בהריסתו של בניין ישן ובבנייתו של חדש. |  |
אבל כשיורדים מהסיסמה לפרקטיקה, מגלים שהמציאות מורכבת הרבה יותר. לא פעם ערכים אקולוגיים עומדים בסתירה לערכי השימור. מורכבות זו נידונה במאסטר קלאס מיוחד שערכה מעבדת המחקר בהשתתפות אדריכל ירמי הופמן, מנהל מחלקת השימור בעיריית תל אביב-יפו, אדריכלית רינת מילא, רכזת שימור בכירה ואחראית תחום הקיימות בשימור, ומתכנן הערים אביעד שר שלום, המומחה בהטמעת קיימות בתכנון.
"הבניין הכי ירוק הוא הבניין שכבר בנוי." (קרל אלפנטי)
פעולת השימור היא המנגנון היעיל ביותר לשימוש מחודש של מבנים קיימים ולשיפוץ ירוק שלהם, מכיוון שההתייחסות למבנים קיימים כאל משאב מלאכותי יקר ערך חוסכת שרשרת של הרס ובנייה מחדש. נקודה זו נוגעת ישירות ב״פחמן הגלום״, כל האנרגיה שכבר הושקעה בבנייה, ולמעשה כולאת פליטות מובנות בחומרי הבניין עצמם, עוד בטרם אוכלס המבנה. במקום למחזר חומרים אנחנו ממחזרים בניינים, כי לעומת הפליטות הגבוהות במיוחד שמביאים איתם תהליכים של הרס ובנייה, מבחינת הפחמן הגלום, שימור ומחזור מבנה קיים כמעט ואינו מוסיף פליטות פחמן חדשות.
התקינה בישראל אינה מתייחסת מספיק לסוגיות של מבנים לשימור בבואנו לתכנן אותם כמבנים ברי-קיימא. אך על רקע משבר האקלים והמחסור במשאבים, גובר הצורך לעבור מתעדוף של בנייה מקיימת חדשה , להסבה והתאמה של מבנים קיימים (Adaptive Reuse), מתוך שאיפה להגיע למרחב של נט זירו - איזון מלא של פליטות גזי החממה לאטמוספירה על ידי הפחתתם למינימום וספיגת השאר. בהינתן שרוב המבנים העתידיים כבר בנויים, על התקינה הירוקה להתמקד קודם כל בהפחתת הפחמן התפעולי שלהם - אנרגיה שהבניין צורך ופולט מדי יום בפועל.
כדי לגשר בין שימור לתכנון מקיים, עלינו לבחון את הפחמן התפעולי בכל מבנה כאירוע פרטני ולמדוד את ערכיו , בדומה לתיעוד של ערכים אסתטיים. במבנים ההיסטוריים של תל אביב טמונה חוכמה אקלימית מובנית, החורגת מסוגיית הפחמן הגלום, שכן הם תוכננו מראש כמרחבים פסיביים עם אוורור מפולש, אלמנטים של הצללה ושימוש בחומרים מקומיים נושמים. אלא שמבנים אלה לא תוכננו לעומס התרמי של ימינו, וכשמנסים להחיל עליהם מערכות אלקטרו-מכניות כבדות כמו מיזוג אוויר מודרני, נתקלים בבעיית הפחמן התפעולי. הבניין הופך למעין רדיאטור ענק הפולט חום או קור החוצה בגלל גשרי קור, וכך החיים החדשים שניתנו לו באמצעות השימור גובים מחיר אקלימי כבד.
הסוד לצמצום הפחמן התפעולי טמון בשילוב נכון בין המבנה לפרוגרמה החדשה שלו. פתרון מרתק כזה יושם בבניין הבאוהאוס המקורי בדסאו שבגרמניה, שם פתחי הזכוכית החד-שכבתית אינן מספקות נוחות תרמית מספקת עבור שימושי מעבדה מודרניים. המתכננים שינו את הפונקציה והפכו את החלל לאולם תערוכות, ובמקביל בנו מערכת חדשה של זכוכית מבודדת ללא גשרי קור, תוך שמירה על הנראות של פרופילי הברזל הדקים. התאמת הפרוגרמה, הידועה כ-Adaptive Reuse, היא כלי הכרחי לחיים חדשים במבנים ישנים בצורה סביבתית נכונה.
הקיימות העירונית חייבת לצאת מגבולות הקירות הבודדים אל הרשת השכונתית.
שינוי פרוגרמה כזה ניתן לראות במהפך שעבר בית ליבלינג מבית מגורים למוסד תרבות ציבורי. במהלך שיפוץ הבניין, כמעט כל היועצים המליצו להחליף את החומרים המקוריים בחומרים מתועשים המעוטרים בתקנים בינלאומיים. אך סקר מיקרו-אקלימי מקיף במימון קרן גטי הוכיח שללבנת הסיליקט ההיסטורית יכולת ויסות לחות ומסה תרמית. היא מסוגלת לאגור ולשחרר חום באיטיות ובסנכרון מושלם עם מחזורי החום של מישור החוף. חול הים, המרכיב את הלבנה לצד הסיד, נושא עמו תכונות פיזיקליות של מקום, והלבנה מהווה מכשיר תרמודינמי שעבר אבולוציה מקומית.
על בסיס הלקחים מתהליך השימור של בית ליבלינג, הציג אביעד שר שלום אסטרטגיה יישומית המורכבת משני פתרונות מרכזיים. הפתרון הראשון כולל מרכזי אנרגיה שיתופיים ברשת השכונתית. מאחר שהבניין ההיסטורי מוגבל ביכולת השינוי הפיזי שלו, הקיימות העירונית חייבת לצאת מגבולות הקירות הבודדים אל הרשת השכונתית. מגדל או בניין חדש שנבנה ממול, לרוב בזכות ניוד זכויות מהבניין לשימור, יכול לאחסן מערכות אנרגיה מודרניות ויעילות ולקרר או לחמם את הבניין ההיסטורי השכן ללא פגיעה באסתטיקה שלו. הפתרון השני מבוסס על טכנולוגיה הפיכה ושיקום פסיבי, מתוך תפיסה שכל התערבות מודרנית במבנה לשימור חייבת להיעשות בחוכמה ובאופן הפיך שלא יפגע לצמיתות במהותו ההיסטורית. גישה זו כוללת שילוב חכם ושטוח של פאנלים סולאריים על הגגות לצד שיקום אלמנטים פסיביים מקוריים כמו תריסי גלילה מעץ להצללה וחשיפת המסה התרמית הפנימית.
לצורך יישום שתי גישות אלו, מקדמת מחלקת השימור בעיריית תל אביב-יפו כמה צעדים אופרטיביים בהובלת אדריכלית אדר' רינת מילא, מתוך הבנה שהתיעוד הוא הצעד הראשון והקריטי לקראת התאמה אקלימית. איסוף הנתונים האקלימיים הוא שלב מקדים והכרחי לאסטרטגיית התכנון והביצוע, תוך שימוש בכלי מידול מתקדמים להערכת מחזור חיים של בניין שלם ( LCA - Building Life Cycle Assessment ). כלים אלו מסייעים להבין את נקודת המוצא התרמודינמית ולמדוד במדויק את החיסכון האנרגטי ואת השפעת ההתערבויות בפועל. בעתיד יידרשו תיקי התיעוד לכלול, לצד הרקע ההיסטורי והאדריכלי, גם ניתוח מעמיק של תפקוד הבניין, לרבות אופן האוורור, התאורה הטבעית, ניתוח הצללות והיעילות האנרגטית של החומרים. בהקשר זה מדגישים אנשי המקצוע בעירייה כי יש להעמיק את ההיכרות עם התחום כבר כעת, לנוכח כוונת העירייה . לשם כך יתקיימו שולחנות עגולים ותהליכי הדרכה מרוכזים למתעדים, ובמקביל ניתן להיעזר ב״מדריך לשימור ירוק״ של העירייה, המציע כלים לשילוב התייעלות אנרגטית, משלב התיעוד ועד שלב הביצוע.
העתיד של העיר כבר בנוי, האתגר הוא להפסיק להסתכל בו מהצד, ולהתאים אותו לעתיד שאנחנו מבקשים ליצור.
השאלה כיצד אנו תופסים, מעריכים ומטפלים במורשת הבנויה שלנו, אינה טכנית בלבד, אלא עקרונית. שיקום אנרגטי מחייב גישה של אחריות, רגישות וכבוד כלפי הקיים, ולא יכול להצטמצם לאופטימיזציה טכנית בלבד. מכאןנדרש מהלך של חשיבה מחודשת על המורשת הבנויה, ובייחוד על מבנים היסטוריים, ועדכון תפיסת האסתטיקה האדריכלית כך שתתאים לאתגרי זמננו. היאחזות עיוורת בעבר לא תציל אותנו, אך גם הרס העיר ובנייתה מחדש בשם היעילות האנרגטית נוגד כל עקרון אקלימי בסיסי. העתיד של העיר כבר בנוי, האתגר הוא להפסיק להסתכל בו מהצד, ולהתאים אותו לעתיד שאנחנו מבקשים ליצור.
אנחנו מזמינים אתכם/ן, קהילת האדריכליות, המתכננים והחוקרים, להצטרף למפגשים הבאים של סדרת המאסטר קלאס של מעבדת המחקר בבית ליבלינג, שבהם נמשיך לפתח את הדיון בשאלות אלו דרך מקרים נוספים במרחב העירוני:
תגובות