top of page
black.png
  • תמונת הסופר/תאדריכלית שרון גולן-ירון

צבי הקר – רב-אמן הגאומטריה הלא סטנדרטית






"יש לחפש את העושר באדריכלות; הקובייה איננה האפשרות היחידה. עלינו לחפש צורות לא ברורות ולעשות דברים שאנחנו לא יודעים לעשות. באדריכלות של ימינו אנחנו משרטטים תוכניות וחתכים שאותם אנחנו משכפלים לגובה – קומה, שתי קומות, 15 קומות. כל מרחב יכול להיות הרבה יותר עשיר אם רק נחשוב עליו אחרת". האדריכל צבי הקר עבד על רישום אחד חודשים רבים, ועם זאת הרישום לעולם לא היה גמור בעיניו. בבניינים שתכנן הרגיל הפך לקסום. "אני אמן שעובד במקצוע האדריכלות", נהג לומר.


צבי הקר, שנולד ב-1931 בקרקוב, פולין, היה בן 92 במותו. אף על פי שרק מעט מהבניינים שתכנן נבנו, כל אחד מהם הוא יצירת מופת. "שרטטתי משום שהייתי צריך לחשוב", אמר. הפרויקטים שלו דרשו מחקר מעמיק ומתמשך, שהוסיף להתפתח גם אחרי שלב השרטוטים ותחילת הבנייה. "האדריכלות שלו הייתה כזו שחשפה וגילתה יותר מאשר חידשה, בדומה לעבודת הארכאולוג", אומר חברו ותלמידו אייל ויצמן. "ארכאולוגים מתחילים את העבודה שלהם באתר עם את חפירה ובהדרגה עוברים לכלי עץ עדינים, ככל שהם מתקרבים לשרידים עצמם, או מברשות עדינות כשהם מגלים אובייקטים. ואז הם מסירים בזהירות את האדמה עד להופעת הצורה".


פרויקט מוקדם שמעיד על המשיכה של הקר לגאומטריה היה בקתות החוף, שתיכנן עבור מועדון קלאב מד באכזיב. היחידות עוצבו כארבעונים קטומים המורכבים משלושה לוחות בעלי שש צלעות. כל יחידת "פירמידה" הכילה שלוש מיטות. הלוחות המשולשים נפתחים לאוורור. שיטת הבנייה החסכונית הזאת איפשרה הקמה, קיפול ואחסון יעיל של היחידות. הצורות הושפעו מדפוסים גאומטריים דו-ממדיים, שנבנו כצורות תלת-ממדיות, בהשראת עיטורי הערבסקות בעיר סמרקנד שבדרום אוזבקיסטן, לשם ברח מפולין בעת מלחמת העולם השנייה.   


על בית דובינר, המוכר גם כבית המשושים – בניין מגורים ברמת גן שנבנה בשנים 1989-1984, אמר הקר שזוהי "עבודה של דיוק חסר. בדיוק משום שהבניין כל כך מדויק, אי אפשר באמת לסיים אותו. אין גבול לדיוק שאפשר להשיג". את ההשראה לעיצוב הבניין שאב הקר מהמבנה הגאומטרי-המתמטי של פרח החמנייה והתנועה הספירלית שלו, והוא נסמך על סדרת פיבונאצ'י ופרופורציות חתך הזהב. הבניין הספירלי עולה בצורה צנטריפוגלית ומייצר נוסח תלת-ממדי של העיקרון הגאומטרי של הפרח. לבניין שמונה קומות של דירות יחידות, שמייצרות מעין גרם מדרגות ספירלי סביב חצר פנימית. "בלי שכל, אין הומור", נהג לומר הקר.


במהלך הקמת הבניין ביקר הקר באתר הבנייה מדי יום ביומו, התאים ושינה כל רכיב עד שענה על דרישותיו. בכל בוקר, נזכרת בתו אלה, הוא יצא לאתר כשבידו שני פטישים, בני 5 ו-10 ק"ג, מוכן להרוס כל דבר מהיום הקודם שלא תאם את רצונותיו. "מפליא" היא אומרת, "שהקבלן סבל אותו". הבניין הגמור היה שונה באופן ניכר מהתוכנית המקורית. הוא היה מחופה בגשמיות במגוון רחב של חומרים מקומיים זולים. אחד מחבריו טען, שהבניין נראה כאילו סופה עברה דרכו, הרימה את כל הגרוטאות שבסביבה וערמה אותם בצורה של בניין. הקר, שראה באדריכלות גם סוג של ביקורת חברתית, חשב על הבניין כשיקוף של הצרכנות בישראל הפוסט-מודרנית. בראיון מ-2015 עם ולדימיר בלוגובסקי אמר הקר: "אדריכלות טובה לא יכולה להיות חוקית. היא לא חוקית!"


הקר עבר לגרמניה ב-1990, אחרי שזכה בתחרות לעיצוב בית הספר היינץ גלינסקי בברלין. היה זה בית הספר היסודי היהודי הראשון, שנבנה בגרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה. הקמתו הייתה פעולה בעלת ערך סימבולי אדיר. התכנון לבית הספר, שנמצא בשכונת שרלוטנבורג בקצה הצפוני של יער גרונוולד, דרש שילוב של מרחבים גדולים וקטנים. הביו-מימטיקה של ספירלת החמנייה הייתה האסטרטגיה העיצובית המנחה, שמטרתה לאפשר חדירה של אור טבעי לכל חדרי הלימוד. בזמן הבנייה הפך האתר בהדרגה למעין סבך עירוני. רחובות וחצרות נצמדו למסלולי התנועה ולעקבות הדקות של קרני האור. המחלוקת שהתעוררה סביב עיצובו של בית הספר לא מנעה את השלמתו. הקר תיאר אותו כ"נוף חלומות ילדות". הוא ראה בילדים את הלקוחות העיקריים שלו, ועודד אותם בדרכו המשחקית לשהות בפינות הנסתרות, שנדמה שעוצבו בכוונת מכוון כדי להקשות על המורים למצוא אותם.


להקר יצאו מוניטין של "הכבשה השחורה" של האדריכלות הישראלית, כתוצאה מתשוקתו לשלמות ומנאמנותו ליצירותיו. דוגמה לכך היא הסיפור על המעבדות, שתכנן עם האדריכל אלפרד נוימן עבור הפקולטה להנדסת מכונות בטכניון. הקר עיצב מערכת תאורה מסוימת, שנועדה ליצור איכות אור המשתקף על הקירות הנטויים של הבניין. מסיבות תקציביות, מנהל הפרויקט החליט להחליף את מסגרות החלונות, ובכך פגע באפקט של איכות האור שהקר ביקש להשיג. "לא הייתה לנו ברירה", סיפר הקר בחיוך השובב שלו, "באמצע הלילה טיפסנו על הגג והסרנו את כל מסגרות החלונות, שהורכבו בניגוד לדעתנו בערב הפתיחה החגיגית בנוכחות ראש הממשלה גולדה מאיר. הרגשנו הקלה ותלינו על עץ גבוה את הלום, ששימש אותנו למשימה, וברחנו משם. אבל בדיוק כשהמכונית שלנו הגיעה לסיבוב הראשון עצר אותנו שוטר. חשבתי 'מדהים כמה הם יעילים, משטרת ישראל!', אבל אז התברר שאחד הפנסים הקדמיים במכונית לא עבד".  


"אני שאפתי לבנות את היסודות של מדינת ישראל, אבל הפרויקטים שלי נזנחו ולא מן הנמנע שהם יהפכו לשכבה ארכאולוגית", אמר הקר. בעיניי הוא אף פעם לא הצטייר ככבשה שחורה, אלא כהגשמה של אדריכל אמיתי. היכולת שלו להפוך רעיונות מופשטים לצורות ביטאה רצון להגשים רעיון רוחני בדמותו של בניין. 


ב-2003, בתקופת לימודי המאסטר שלי באדריכלות בגרמניה, עבדתי כמתמחה במשרד של הקר. שני עשורים אחר כך, אני כותבת את המילים האלה בדירתו בברלין. אני יושבת על הכיסא שלו וכותבת בעט שלו. על המדף לידי מונחים רישומים רבים. על השולחן לפניי מכתב שכתב לי ולבתו אלה, שבו הוא מבקש להציג את עבודתו האחרונה, "קאזה די אלה". 

השרטוטים לבניין האחרון שלו, שתוכנן כביתה של בתו באברוצו, איטליה, יוצגו במאי 2024 בבית ליבלינג בתל אביב. מוזמנות ומוזמנים לראות!


שרון גולן

מנהלת מעבדת המחקר, בית ליבלינג, תל אביב-יפו 


留言


bottom of page