מה עושים עם ההריסות?

שלוש תערוכות, שלוש גישות, שלוש דרכים לחשוב על עיר שנפצעה

מאז אוקטובר 2023, המרחב העירוני בישראל השתנה ללא הכר. לא עוד דימויים עתידניים או תסריטים היפותטיים, אלא מציאות ממשית של הרס ופציעה, במרכז ובפריפריה, בבנייני מגורים ובמרחב הציבורי. בתים נפגעו, משפחות נעקרו, והעיר נותרה עם שאלות: האם לשחזר בדיוק את שהיה; לשמר את החורבן כאתר זיכרון; או לנצל את ההזדמנות ולחשוב מחדש על התכנון העירוני, החברתי, האדריכלי?

במבט לאחור, שלוש תערוכות שהוצגו בבית ליבלינג בשנים האחרונות מציעות כל אחת תשובה אחרת לשאלה הזו. שלוש גישות – חומרית, חברתית, רעיונית – שכל אחת מהן נוגעת בהיבט אחר של ההרס, השימור והבניין. כולן הוצגו בחדר הפרויקטים שלנו שאוצרת האדריכלית סברינה צגלה, פלטפורמה פתוחה לתגובה עכשווית לשאלה: מהי העיר הלבנה?

לשמר את החומר | חומרים משמרים: פרק א’ ביולי 2023, לפני שנפלו הטילים, לפני שהתמונות של בניינים חרבים מילאו את המסכים, ליהיא ברגר כבר התבוננה בפסולת בניין לא כבעיה, אלא כהזדמנות, כחומר, כמשאב. בתערוכה שלה, היא הציעה מבט חדש על הריסה: מה אם ידיות, ברזים, פרזולים וצירים, כל אותם פריטים שוליים, הם בעצם נושאים של זיכרון?

היא הציעה לא לחצוב עוד ועוד חומרי גלם מהאדמה, אלא ״לכרות״ מהעבר – לפרק, לאסוף, להשתמש מחדש – לערוך ״כרייה אורבנית״. ההצעה שלה אינה רק אקולוגית אלא גם רגשית ותרבותית: כל פריט שנשמר נושא עמו סיפור, בית, היסטוריה. השימוש החוזר בחומר הוא גם שימור של זיכרון. היום, כשהרס הוא לא תהליך תכנוני אלא תוצאה של אלימות – המבט הזה על חומר כעדות נהיה דחוף מתמיד.

לשמר את האנשים | הסדק האם אפשר לשמר מבנה מבלי למחוק את מי שחי בו? זו השאלה שעמדה בזמנו במרכז תערוכתו של עברי באומגרטן, אמן ואקטיביסט החי בשכונת נווה שאנן. בתערוכה ״הסדק״ שהוצגה במאי 2024, באומגרטן תיעד את בית קלמרו, בניין בן קרוב ל־90 שנה, שמוכרז לשימור, אבל סדוק, מתפורר, מאוכלס בדיירים קשי יום ופליטים.

באומגרטן מעלה טענה נוקבת. תהליכי שימור, שמצילים את החזיתות, לא פעם מחריבים את החיים שמאחוריהן. הסדק בקיר הוא גם סדק חברתי – עדות לפער בין האידיאליזם של ״שימור העיר הלבנה״, לבין המציאות שבה תהליכים עירוניים הופכים כלי לנישול. בתקופה שבה רבים בישראל נאלצו לעזוב את בתיהם, והשיח סביב ״שיקום״ ו״פינוי״ הפך לאומי הקריאה לשמר גם את מי שגר, ולא רק את מה שהוא גר בו, מהדהדת בעוצמה.

לשבור כדי להתחיל | מה שהיה ומה שיהיה

בתערוכה  ״מה שהיה ומה שיהיה״ שהוצגה באוקטובר 2024, חזר האמן ציבי גבע להצעה שהגיש לביאנלה בוונציה בשנת 2003 - הצעה שלא התקבלה, שבה הוא ביקש לבצע ״אקט טוטאלי״: לפוצץ את הביתן הישראלי. אין מדובר היה בפרובוקציה לשם פרובוקציה, אלא בניסיון לעמת את הקהל עם הרעיון שאולי יש רגעים שבהם אי אפשר רק לשפץ, לתקן או לשמר, אלא יש צורך באתחול, בריסטרט. היום, בעיצומו של הרס ממשי, נשאלת השאלה אם אפשר לבנות מחדש, לא מתוך מחיקה, אלא מתוך הכרה בפצע?

שלוש תערוכות. שלוש גישות שונות, משימוש חוזר ועד פירוק תודעתי, וכל אחת מהן מהווה דרך אחרת להביט על עיר פצועה. אך נראה כי דווקא בזמן שהמציאות דוחקת בנו לתקן מהר ככל האפשר, השהות בתוך השבר מאפשרת לנו לבחון לא רק מה נהרס, אלא גם מה ראוי להיבנות. התערוכות שהוצגו כאן לא מציעות פתרון אחד, אלא מזמינות להחזיק סתירה, כאב ותקווה באותו מרחב. בין לבנים סדוקות לזיכרונות שנשמרים בפרזול חלוד, בית ליבלינג ממשיך לשמש במה לחשיבה עירונית ביקורתית, , ולדמיון שלא מוותר על האפשרות לעיר אחרת. כי שימור הוא לא רק פעולה של אדריכלות, אלא הוא מחווה של אחריות. לחומר, לאנשים ולסיפורים שמרכיבים את המרחב שבו אנחנו חיים.