על בית ליבלינג, הזיכרון, והדקויות שבין חומר לרוח

כאשר מבנים היסטוריים ניזוקים, קשה לדבר על "תיקון".

האם אפשר באמת לתקן מה שנושא עמו שכבות של זמן, משמעות, חיים?

שיחזור, ככל שיהיה מדויק, לעולם לא יהיה הדבר האמיתי — כמו שממתיקים לא באמת מחליפים את טעמה של כפית סוכר.

בית ליבלינג נבנה בשנת 1936, בסגנון הבינלאומי — מה שאנחנו מכנים היום "באוהאוס", למרות המורכבויות הכרוכות במונח הזה. האדריכל דב כרמי, היה הראשון לזכות בפרס רוקח לאדריכלות, ודמות מפתח בתולדות האדריכלות הישראלית. כרמי היה מושפע מהנרי ואן דה ולדה ומהאסכולה בגנט, והשפעות אלה ניכרות בקווים של הבית ובמחשבה שמאחוריהם.

הכניסה אל בית ליבלינג ברחוב אידלסון. צילום של יצחק קלטר | Entrance to Liebling Haus from Idelson Street. Photo: Yitzhak Kalter.

כאשר התחלנו לשפץ את הבניין בדיוק לפני עשור, לא שיערנו עד כמה עמוק נצלול לתוך ההיסטוריה הסמויה שלו. השימור האדריכלי היה רק קצה הקרחון. אספנו סיפורים וזיכרונות מדיירים שגרו כאן עוד מראשית הדרך. מתיעוד רהיטים מקוריים ועד תמונות משפחתיות וסיפורי ילדות — כל פרט שפך אור על החיים שהתרחשו כאן, מאחורי החלונות המודרניסטיים והקווים הנקיים.

באחד הארכיונים גילינו את אחת התגליות המטלטלות והמרגשות ביותר: הסכמי ההעברה — מסמכים שהעידו כי חלק מדיירי הבניין הראשונים הגיעו מגרמניה במסגרת ההסכמים הידועים, ונשאו עמם לא רק רהיטים, אלא גם זיכרונות, טראומות, ושפות. הבית הפך למעין כלי קיבול של שכבות זיכרון — אישיות, פוליטיות, חומריות. כל אריח טרצו, כל מעקה עץ, כל תריס מתקלף ידע לספר.

ואז, אתמול, פגעה כאן המלחמה. פיצוץ עז שנשמע בעיר גרם נזק כבד לבית. כ־50% מהחלונות והדלתות נשברו או נעקרו ממקומם. הטיח התקלף, הקירות נסדקו. שכבות של זיכרון נמחקו ברגע אחד.

וכשנכנסנו הבוקר לבית, בתוך האבק, השברים וההלם — הייתה גם תחושת תודה. הבניין עוד עומד. אולי סדוק, אולי פגוע, אבל נוכח.

הוא מזכיר לנו שגם אם נדמה שהתקדמנו בטכנולוגיה, אנחנו עדיין רחוקים מלהבין את מה שבאמת חשוב:

מלחמה וסבל הם לא התקדמות. הם תזכורת כואבת למה שלא הצלחנו ללמוד.

צילום: יעל שמידט

On Liebling Haus, Memory, and the Delicate Space Between Matter and Spirit

By Sharon Golan

When historic buildings are damaged, the word “repair” hardly seems adequate.

Can we ever truly restore something that carries layers of time, meaning, and life?

No matter how precise, a reconstruction is never the real thing — just as artificial sweeteners can never truly replace the taste of a spoonful of sugar.

Liebling Haus was built in 1936 in the International Style — what we often call "Bauhaus" today, despite the term’s complexities. The architect, Dov Karmi, was the first recipient of the Rokach Prize for Architecture and a pivotal figure in the history of Israeli architecture. Influenced by Henry van de Velde and the Ghent school, Karmi’s inspirations are clearly reflected in the building’s lines and underlying thinking.

When we began renovating the building — exactly a decade ago — we had no idea how deeply we would delve into its hidden history. Architectural preservation was only the tip of the iceberg. We gathered stories and memories from residents who had lived here since the early days. From documenting original furniture to uncovering family photos and childhood recollections, each detail shed light on the life that once unfolded behind the modernist windows and clean lines.

In one archive, we came across one of the most moving and unsettling discoveries: the Transfer Agreements — documents revealing that some of the building’s first residents arrived from Germany under these infamous arrangements. They brought with them not only furniture, but also memories, trauma, and languages. The house became a vessel of layered memory — personal, political, material. Every terrazzo tile, every wooden railing, every peeling shutter held a story.

And then, yesterday, war struck.

A powerful explosion in the city caused severe damage to the house. About 50% of its windows and doors were shattered or torn from place. Plaster crumbled. Walls cracked. Layers of memory were erased in an instant.

When we entered the building this morning — surrounded by dust, debris, and shock — we also felt something else: gratitude. The building still stands. Scarred, fractured — but present.

It reminds us that even as we advance in technology, we remain far from understanding what truly matters.

War and suffering are not progress. They are painful reminders of what we have yet to learn.