על קו הזינוק

רגע לפני הפתיחה החגיגית של בית ליבלינג – מרכז העיר הלבנה, המנכ״לית שירה לוי-בנימיני ומנהלת התוכן שרון גולן-ירון משיבות על שלוש שאלות.

מה בית ליבלינג יציע לאנשי העיר והמבקרים בה?

שירה:

״אין הרבה מקומות שעוסקים גם בתוכן וגם בצורה והמרכז נוצר מהסינתזה המופלאה הזו. זה לא קרה ביום אחד: היינו צריכים לאפשר לקירות לדבר, כדי לתכנן מה יהיה כאן והשהות במקום לפני שיפוצו עזרה לנו לקבוע את עתידו. התערוכה המרכזית, למשל, היא שיטוט חופשי ברחבי הבית בליווי הדרכה קולית. יחד עם מעצבת תעשייתית, דרמטורג וצלמת, יצאנו למסע מחקרי על החומרים שמהם עשוי בית ליבלינג והגענו לגרמניה בשנות השלושים. התוצאה היא תערוכת הפתיחה של המרכז, שעוסקת בהסכמי ההעברה. התוכן שאנחנו מפתחים מתבסס על עקרון חשוב של המודרניזם - בחינה מחדש של כל היבט בחיינו. אנחנו שואלים ממה עשויה העיר, מהו שימור, כמה סיפורים יש לעיר הלבנה ועוד, ומזמינים את הקהל לשמוע ולראות. אני מקווה שהמבקרים במרכז ירגישו את זה״.

שרון:

״המודרניזם שהתפתח בתל אביב הוא חלק מה-DNA העירוני שלנו. בישראל מדברים בדרך כלל על ׳מורשת׳ כמשהו שקשור לזהות יהודית או מלחמות, אבל אנחנו רוצים להגיד שהמודרניזם השפיע על אופייה של העיר לא פחות ונתן לה את הצביון המיוחד שלה; עובדה שכולם רוצים לגור בתל אביב. הצביון הזה בא לידי ביטוי לא רק באלמנטים העיצוביים של הבניינים, אלא גם בגודל והפרופורציות שלהם והמפגש שלהם עם הרחוב בהתאם לתוכנית גדס. לכן חשוב לנו דווקא עכשיו, כשתל אביב חווה בנייה מסיבית, לחזור ולהוקיר את הערכים והמהות שעושים את העיר״.

מה משך אותך לאתגר הזה?

שירה:

״בגלל מה שאמרתי קודם :-) זו הזדמנות לשאול שאלות מתוך הממסד ולבחון מחדש מוסכמות שלא הרגשתי איתן בנוח קודם. דרך הספק והרבגוניות מתעורר עניין ונוצרת רלוונטיות להמון קהלים. אני חושבת, שבשביל ליצור שינוי תרבותי צריך לשמור על רלוונטיות למציאות שבה אנחנו חיים. אין טעם להתרפק על הנוסטלגיה והמורשת בלי להבין את המורכבות והקונפליקטים שנלווים אליהן, כי הם משפיעים עלינו גם היום. זה תקף גם לגבי תהליכי התכנון: אם נבין את המורכבות של תכנון וניהול עיר נרגיש חלק מהמכלול ונוכל להשתתף במשחק, להשפיע ולעצב את העיר. בתערוכה שבקומת הכניסה נציג היבטים שונים של סוגיות שימור ופיתוח, וזו תהיה מעין נקודת התחלה לדיאלוג שאנחנו רוצים לעודד כאן״.

שרון:

״אני חושבת שאפשר להשפיע באמת רק באמצעות הקמת מרכז רב-תחומי, שמעודד סוג של עירוניות פעילה. אנחנו מזמינים את הציבור להשתתף ולקחת אחריות על השינויים שמתרחשים סביבנו ולא להשאיר את האחריות בידי היזמים והשוק הניאו-ליברלי, כפי שקורה היום. המרחב והחיים שלנו בתוכו יהיו חלק קבוע ובלתי נפרד מסדר היום של המרכז. אנחנו נציע פלטפורמה שבה כל אחד – ילדים, אנשים שחיים בעיר ותיירים שמגיעים לביקור – מוזמן לדון, להכיר ולהבין את משמעות הסביבה דרך הקהילה״.

מהם שלושת הדברים שהיית רוצה לראות בתל אביב בעשור הקרוב?

שירה:

״הייתי רוצה לראות יותר חיבור בין אנשים לבין הסביבה. זה יכול להיות בדברים קטנים, כמו טיפוח גינה כמחווה לגינות שגדס חלם שילבלבו בין הבניינים. היום יוצרים חיבור ואכפתיות כאלה באמצעות גינה קהילתית או פלייסמייקינג, אז שיהיה יותר מהדברים האלה. הייתי רוצה להרגיש ולשמוע פחות על הקשר בין באוהאוס לבין נדל״ן, בין שימור לבין ערך הנכס. לשלב גם הקשר תרבותי ולא רק כלכלי. יש מקום ליזמות או כלכלת שוק, אבל זה צריך להתאזן עם הערך התרבותי שאין לו מחיר. ודבר אחרון, שהאדריכלות, המורשת הבנויה של העיר וההשתנות שלה יהיו חלק מהתרבות העירונית וההוויה היומיומית לא רק לחובבים או מביני דבר. אני מדמיינת את האחיינית שלי בת העשרים מציעה לחבר שלה ללכת באלנבי ולהאזין לסיור קולי, או להגיע לדיון על ההשפעה של המודרניזם על הדיור השיתופי בעיר. אחר כך הם כבר יהיו יותר קשובים לעיר״.

שרון:

״מודעות, מודעות, מודעות. אני רואה שבפרסומות לבתים מוצגת המילה ׳יוקרה׳ כערך עליון, אבל בעיני זה לא מדבר על ערכים אמיתיים. הייתי רוצה שהתושבים ישקיעו בשיפוץ חזיתות הבניינים, לא רק בעיצוב פנים מנקר עיניים. הייתי רוצה לדבר על חומרים שמחזיקים מעמד שנים - לא רק חיפוי נוצץ. אני רוצה שאת מלאכת השיפוץ יעשו אנשים שעוברים הכשרות מקצועיות, שיהיה ערך להתמחות ועבודת יד, למקצוע ולמלאכה ולא רק לתחום האקדמי. זה אקטיביזם עירוני. אדריכלות זה לא רק עיצוב למבינים, היא משפיעה על היומיום שלנו ועל התחושה שלנו במרחב ולכן אנחנו חייבים לנהל דיון על בנייה במובנה הרחב – כולל היבטים תרבותיים. היום מדברים הרבה על איכות הסביבה, ושימור הוא פעולה מקיימת וקיומית: משתמשים בחומר ולא מחליפים אותו. מבחינה סביבתית, עדיף להשאיר מבנה קיים מאשר לבנות בניין חדש, לא משנה כמה הוא מתקדם ומאוזן אנרגטית״.