חלל של הקשבה - בין הפרטי לציבורי

בשנים האחרונות אנחנו עדים למסורת ישראלית חדשה, לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה – זיכרון בסלון. היוזמה, כפי שמסבירים באתר ״מעבירה את שרביט הזיכרון מהטקסים הממלכתיים והעצרות ההמוניות – למפגשים אישיים, משמעותיים ומרגשים שמתקיימים מדי שנה באלפי סלונים במקביל.״ 

במסגרת היוזמה, בתים פרטיים נפתחים לאירוח של עדות אישית על השואה. לעיתים מדובר בניצול, בצאצא, בחוקרת או באמן שמעבדים את הזיכרון באמצעים אחרים. הקהל יושב בסלון, לעיתים במעגל, לעיתים בצפיפות, ומאזין. לפתע חדר שנועד לשיחות חולין, אוכל וצפייה בטלוויזיה, הופך למרחב של שקט, ריכוז והקשבה עמוקה. 

צילום: יעל שמידט

מבחינה אדריכלית, מדובר בפרקטיקה מעוררת מחשבה: חלל פרטי, מקבל לרגע שימוש ציבורי. בלי לשבור קירות ובלי לשפץ, רק באמצעות האנשים שנמצאים בו, הסלון משנה את אופיו. שינוי השימוש לזמן מוגבל, מטעין את החלל במשמעות אחרת. לא מדובר עוד רק בשינוי פונקציונלי אלא בשינוי רגשי, חווייתי. הצורה שבה האנשים יושבים, התאורה שמוחלשת, התחושה שהמרחב ״מתכוונן״ למה שמתרחש בו – כל אלה ממחישים את הגמישות של החללים ואת היכולת שלהם להכיל חוויה שהיא לא חומרית, אלא אנושית.

הדינמיקה הזו ממחישה עד כמה חללים הם לא רק תוצאה של מידות, חומר וגימורים, אלא של פעולות, מערכות יחסים ותחושות. ״זיכרון בסלון״ מזכיר לנו שגם סלון רגיל, בבית רגיל, יכול להפוך למרחב משמעותי – כזה שמעורר שאלות, מעמיק מחשבה ומכיל זיכרון. נראה שתכנון טוב לא עוסק רק באסתטיקה או ביעילות, אלא ביצירה של מרחב שמצליח להשתנות, להקשיב ולהגיב. בערב אחד בשנה, אנחנו נוכחים בכוחו של חלל להתכוונן מחדש.