תל אביב-יפו לא עוצרת לרגע וממשיכה להתפתח, לגדול ולהתעצם: לצד טיילת ידידותית לאורך הים, העיר מתחדשת בעוד ועוד בתי ספר וגני ילדים ומארחת מגוון צעדות ופסטיבלים. אבל כל הטוב השופע הזה מביא עמו לא מעט בעיות ואתגרים: מחירי הדיור נוסקים לשחקים, בעיית החנייה מתעצמת ונדמה כי הרחובות צרים מלהכיל את כל המשתמשים - הולכי רגל, רוכבי אופניים, נהגים ואוטובוסים. קהילות שלמות נדחקות מן העיר ותרבותן הייחודית נעלמת מרחובותיה. הכרזת אונסקו על העיר הלבנה כאתר מורשת תרבות עולמית סייעה אמנם לשימורן של יצירות מופת אדריכליות והעניקה לתל אביב-יפו הכרה בינלאומית, אך בד בבד העצימה את השפעתם השלילית של תהליכי ג׳נטריפיקציה מואצים.
כיום ברור יותר מתמיד כי יש לשמר את המורשת ההיסטורית והתרבותית של העיר, אותו דבר חמקמק המהווה נכס כלכלי, חברתי, תרבותי וקהילתי שקשה לשקמו מרגע שאבד. אם לא נשכיל לדאוג לשימורן, הקהילות, התרבויות והמורשת שלנו ייעלמו תחת המגדלים והאספלט. מובן מאליו שהעיר חייבת להמשיך להתפתח ולספק מענה לצרכים הקיימים והעתידיים ולאתגרים שילכו ויתרבו, אולם יש למצוא דרך ליישב את הסתירה החריפה המתקיימת בין הרצון לשימור לבין הצורך בהמשך הפיתוח העירוני (יותר דירות, יותר תשתיות, יותר שבילי אופניים, יותר חניות).
תמונה: עיריית תל אביב-יפו באמצעות אחוזות החוף ויהל מהנדסים
מה אפשר לעשות? לחצו כאן להמשך הקריאה