מבני דת היסטוריים בלב ערים מודרניות מציבים אתגר ייחודי לאדריכלים, מתכננים וקהילות. הם מהווים מוקדי זיכרון, רגש וזהות תרבותית, אך גם מעוררים שאלות מורכבות של שימור, לא רק של חומר וטכנולוגיה, אלא גם של פרוגרמה, שימוש ומשמעות במרחב הציבורי.

המפגש הרביעי בסדרה הוקדש לבית הכנסת הגדול בתל אביב. המבנה, שתוכנן בשנות ה־20 על ידי אדר' יהודה מגידוביץ’ בסגנון אקלקטי, עבר בשנת 1969 שינוי רדיקלי בתכנונו של אדר' אריה אלחנני, שהוסיף לו קולונדת עמודי בטון מאסיביים ברוח התקופה. תוספת זו שינתה את חזותו והפכה אותו בהדרגה לאי מנותק מהמרחב העירוני. כעת, במסגרת פרויקט שימור עירוני, הוחלט לפרק את עמודי הבטון ולחשוף מחדש את החזיתות המקוריות.

דרך המקרה של בית הכנסת הגדול בחנו כיצד משלבים בין שכבות זמן שונות של אותו מבנה, ומה המשמעות של בחירה בפרק אחד בהיסטוריה האדריכלית על פני אחר. דנו גם ביחסי הגומלין בין המבנה, הרחוב והעיר, ובאופן שבו פתיחת הכיכר סביבו מחברת אותו מחדש לחיי הקהילה והתרבות העירוניים ומעצבת מחדש את המתח בין קודש לחול. לצד זאת בחנו את האתגר של שימורו כמרחב תפילה פעיל, לצד הפיכתו לעוגן עירוני פתוח ונגיש.

בהשתתפות:
ד״ר אדר׳ ירמי הופמן, מנהל מחלקת השימור בעיריית תל אביב–יפו
אדר' אורי פדן, "אורי פדן אדריכלים", אדריכל השימור והשחזור של פרויקט בית הכנסת
אדר' עדי רוז, רכזת שימור בכירה בעיריית תל אביב, אחראית על פרויקט שימור בית הכנסת
הרב יצחק זאב רב בית הכנסת