בית החולים היהודי בברסלאו, גרמניה (כיום וורוצלב, פולין) נחנך ב-1903. הוא נבנה כפרויקט מודרניסטי במטרה לאפשר לכלל הציבור, יהודים ולא יהודים, גישה לרפואה חדשנית לזמנה. עם חללים מוארים וציוד מנירוסטה בוהקת, הוצע בו הטיפול בחינם, כשבמימון נשאה הקהילה היהודית שהייתה השלישית בגודלה בגרמניה.

תור הזהב של בית החולים הסתיים ב-1938, אז השתלטו עליו הנאצים. חוץ הבניין נפגע במלחמת העולם השנייה אך הפנים נשאר כמעט כפי שהיה. ב-1970 נפתח מחדש כבית החולים של עובדי רשות הרכבות בפולין – אירוניה היסטורית. בית חולים זה חדל לפעול ב-2015 וכיום עומד הבניין להפוך לפרויקט דירות יוקרה.

מודרניזם, כאופן חשיבה, כעידן היסטורי וזרם תרבותי, מהווה כותרת לגישות סותרות, לתקוות גדולות ואכזבות מרות. תנועות פרוגרסיביות הציעו תחת כותרת המודרניזם חלופות למערכות ההיררכיות של העבר, ומנגד משטרים טוטליטריים עשו שימוש בשמו למחיקת היסטוריות וכינון מנגנוני דיכוי. הדיון בו מורכב, ודאי בהקשר ההיסטוריה הגרמנית במאה הקודמת.

התערוכה "בית החולים היהודי" היא הצבה תלוית מקום המספרת סיפור של טראומה. בבסיסה מחקר ויזואלי של שני גופי תצלומים המתעדים את המקום - האחד מפתיחת בית החולים ב-1903 והשני עם סגירתו הסופית והחלפת ייעודו ב-2016. את גופי העבודה האלה האמנית מפרקת ומרכיבה באמצעות חיתוך וצילום מחדש. ההתערבות הפיזית בדימוי יוצרת מהלך של מגוון טכניקות בקולאז' המאירים את קווי השבר.

חללי התצוגה של בית ליבלינג – בית, אמנם נאה, שנבנה למי שנאלצו לברוח ממשטרים טוטליטריים – הופכים לאתר של שיח על שבר, "סזורה". פרויד (בערוב ימיו גם כן פליט) הפך את המונח למרכזי כשדן במעבר בין מצב הקדם לידה, בו העובר שרוי ב"עקרון העונג", לבין המצב לאחריה. הוא קבע שההמשכיות רבה מכפי שהדרמה של הסזורה גורמת לנו לחשוב. על הנחה זו מ-1925, בדיוק לפני מאה שנים, חזר הפסיכולוג וילפריד ביון הבריטי בהרצאה ב-1975. ביון התבונן בשבר כמה שמפריד מצבים ומחבר ביניהם בו בזמן. ב"בית החולים היהודי" נוכח צער העבר אך התקוות שהיו בו מוארות מחדש ועצם עריכת התערוכה מעיד על רצף המשכי.