סינמה מטרופוליס: הדימוי של האכזר | בואנוס איירס, סנטיאגו וריו דה ז'נרו

כיצד הופכים מבני ציבור יומיומיים לכלי של משטר אפל, ואיך המדינה משתמשת בארכיטקטורה כדי להעלים, להסתיר או להצדיק את פשעיה? הדיקטטורות באמריקה הלטינית במאה שעברה הותירו אחריהן טראומות המתגלמות במרחב העירוני עד היום. הדיכוי האכזרי לא התבטא רק בהיעלמויות כפויות ועינויים, אלא גם ב"פרזיטיות מרחבית": מבני ציבור, מבתי ספר ועד תחנות משטרה, הוסבו בחשאי לחדרי חקירות ותאי מעצר. מבנים אייקוניים כמו האצטדיון הלאומי בסנטיאגו הפכו למחנות ריכוז ענקיים, ובבואנוס איירס בית הספר הטכני של חיל הים נותר רגיל למראה מבחוץ – אך שימש בפועל כמנגנון רצח ועינויים בלתי פוסק.

תחת חסות המלחמה הקרה הפכו צ'ילה וארגנטינה ולמעבדות ניסוי נאו-ליברליות בתקופת הרודנים אוגוסטו פינושה וחורחה רפאל וידלה. בזמן שהמונים נרדפו, נבנו עבור אליטת המשטר קניונים אטומים ושכונות סגורות שנועדו למסך את הזוועות ולהגן על המדכאים. פוליטיקת ההסתרה המרחבית הזו הגיעה לשיאה בריו דה ז'נרו בתקופת שלטונו של אמיליו גרסטזו מדיסי. לאורך ההיסטוריה, וביתר שאת לקראת אירועי ענק כמו האולימפיאדה והמונדיאל, פעל הממשל באופן אקטיבי להסתרת הפאבלות מהנוף העירוני כדי לייצר אשליה של קידמה. העיר נתנה את הדעת לשוליים החברתיים רק דרך פריזמה תיירותית: כניסתן של "המשטרות המפייסות" (UPPs) נעשתה באופן סלקטיבי רק לפאבלות הנגישות לתיירים, תוך הצבת שוטרים "ייצוגיים" ונחמדים יותר, בעוד שהדיכוי וההזנחה ביתר חלקי העיר נמשכו באין מפריע. מול הניסיון הממסדי להעלים את המרחב הבלתי רשמי, עומדת הארכיטקטורה הקהילתית של הפאבלה עצמה – זו המבוססת על סולידריות ובנייה עצמית משותפת.

בזמנים אלה נוסח מחדש גם תפקידו של הקולנוע כפעולת התנגדות ומחאה. עבור יוצרים חתרניים, המצלמה הייתה עניין ממשי של חיים ומוות, והדרך היחידה לתעד את האמת שמאחורי החזית האקזוטית של דרום אמריקה. בהרצאה נבחן כיצד האדריכלות והקולנוע בערים הגדולות של ארגנטינה, צ'ילה וברזיל עיצבו ותיעדו את המרחב הפוליטי האלים – במציאות שמזמינה אותנו לחשוב מחדש על הכוחות הגלובליים והסמויים המעצבים את הערים שבהן אנו חיים, ועל הדרכים שבהן אנו בוחרים לזכור או להסתיר את עברנו.

בתום ההרצאה נקרין את הסרט ״אני עדיין כאן״ (וולטר סאלס, ברזיל, 2024, 135 דק'), דרמה פוליטית היסטורית המבוססת על סיפור אמיתי ומטלטל בריו דה ז'נרו של שנת 1971. תחת אחיזתה החונקת של הדיקטטורה הצבאית, חייה של משפחה מקומית מתרסקים כאשר אב המשפחה, פוליטיקאי לשעבר, נלקח באופן פתאומי על ידי המשטרה החשאית ונעלם. דרך מאבקה העיקש של אם המשפחה, הסרט חושף את פניה האמיתיות של העיר – ומציג את הקולנוע ככלי התנגדות חסר פשרות מול מנגנון מדינתי שמנסה למחוק כל זכר לפשעיו.

לו"ז אירוע:

19:00 האנג עם "ענן רקורדס" ודרינקים של קפה לב

19:45 הרצאה - הדימוי של האכזר

20:30 הפסקה

20:40 הקרנת הסרט ״אני עדיין כאן״ (וולטר סאלס, ברזיל, 2024, 135 דק', פורטוגזית, כתוביות בעברית)

*מקומות לא מסומנים; ישיבה אלטרנטיבית

*מומלץ להגיע עם פתיחת הדלתות ולתפוס מקום

**ניתן להירשם לאירוע בודד. תוכן המפגשים אינו תלוי אחד בשני.

מנחה: שני קיניסו, חוקר ומבקר קולנוע

פיתוח תוכן: מורן נבון, מנהלת תוכן בית ליבלינג

האירוע הוא שיתוף פעולה של בית ליבלינג, מבתי התרבות של כיכר ביאליק, פרויקט הקולנוע הבלתי נתפס, דבק וענן רקורדס.

סינמה מטרופוליס היא סדרת אירועים העוסקת בערים ברחבי העולם ברגעי המשבר והתפנית שלהן: ממלחמות ומתחים פוליטיים ודתיים, דרך קשיים חברתיים וכלכליים, ועד לתקופות של פריחה ושלום. בכל מפגש יבחנו ערים שונות דרך הקולנוע, בעזרתן נלמד איך המשברים ההיסטוריים עיצבו את פני העיר — גם במציאות וגם על המסך. דרך המבט אל ערים אחרות ברגעי משבר ושינוי, ננסה להסתכל מחדש גם על המציאות של המרחב שלנו, ולחשוב על העתיד שאנחנו מבקשים לעצב כאן. דימוי בראש העמוד: FERNANDA TORRES as Eunice in ‘I’m Still Here' Image: Alile Onawale. Courtesy of Sony Pictures Classics