בית ליבלינג כעוגן לחוסן

ה"עיר הלבנה" נבנתה בשנות ה־30 של המאה הקודמת, בעיקר על ידי מהגרי העלייה החמישית, שחיפשו בחופיה של העיר העברית הראשונה התחלה חדשה. הם נמלטו מרדיפות ומהנאציזם – והביאו איתם חזון: להקים עיר מודרנית, פתוחה ופלורליסטית. שפת האדריכלות שבחרו בה הייתה זו של "הפונקציונליזם החדש" – פשוטה, שימושית ומכוונת לעתיד. עקרונות הבאוהאוס, בית הספר שנסגר בידי הנאצים בגרמניה, קיבלו חיים חדשים כאן.

את ההשקפה האידיאולוגית הזו בתכנון עיר ואדריכלות אפשר להרגיש בתל אביב עד היום: זוהי עיר פלורליסטית, שבה כל אחת ואחד יכולים להיות כפי שהם. עיר שמאזנת בין טבע לאדם, בין מרחב בנוי לרחוב, דרך פרופורציות אדריכליות מחושבות. המרפסות הארוכות, האופקיות, המותאמות לתנאי האקלים של הלבנט, חוצות את החזיתות ומלוות את הולכי הרגל בקצב של הקווים שלהן. הצורה משרתת את הפונקציה – ואלמנטים של אוורור פסיבי שולבו כבר אז – עקרונות שאנחנו, כאדריכלים, שכחנו, אך כעת חוזרים להיות רלוונטיים בעידן של שינויי אקלים ושמירה על משאבי הטבע.

כדי לשמר את המורשת הזו, הוקם לפני עשר שנים "בית ליבלינג – מרכז העיר הלבנה". במקביל לציון 100 שנה להקמת הבאוהאוס, נחנך המרכז באחד המבנים הבולטים בעיר – פרויקט של שיתוף פעולה בין ממשלת גרמניה לעיריית תל אביב-יפו. מאז משמש בית ליבלינג פלטפורמה למחקר, תערוכות וחילופי ידע בתחומי אדריכלות, שימור ותכנון עירוני – לא רק בראייה היסטורית אלא גם במבט עכשווי, בועט וביקורתי.

הבניין תוכנן בשנת 1936 על ידי האדריכל הדגול דב כרמי – חתן פרס ישראל הראשון לאדריכלות. כרמי הושפע רבות מהאדריכל הנרי ואן דה ולדה, ממניחי היסוד של הבאוהאוס בוויימאר, שהיה גם מורו.

זהו בניין בן שלוש קומות, המורכב ממסה עיקרית המקבילה לרחוב וממסה קטנה נוספת המוסתת לאחור. בחיץ שביניהן ממוקמת פרגולת כניסה ירוקה, המסמנת אזור מעבר מוצל וקריר בזכות הגינון שמקיף אותה. זהו חיץ בין הרחוב הציבורי לפרטיות של בית הדירות – אלמנט אופייני לבנייה המודרנית בתל אביב.

הסטת גושי הבניין תוכננה כך שתאפשר שטח פנים גדול יותר, ובכך חלונות מרובים יותר לצורך אוורור צולב יעיל. חזית הבניין הראשית נבנתה לפי פרופורציות של "חתך הזהב". המרפסות הארוכות שנמתחות לרוחב החזית הראשית נועדו לצמצם חדירת קרינה ישירה לדירות. הן מבוססות על עקרון "חלונות הסרט" של לה קורבוזיה, אך כאן הותאמו לאקלים המקומי ונבנו כמרפסות חיצוניות.

הליבה הפנימית של הבניין כוללת את החדרים הרטובים – מטבח, אמבטיה ושירותים – שמוקמו סמוך לגרעין חדר המדרגות, בתוך פיר אחורי שהוא גם מרפסת, כדי למנוע חדירה של שמש ישירה. המטבח תוכנן ברוח המטבח המודרני הראשון – מטבח פרנקפורט, אשר ידוע בזכות הסיגמה שלו, כזה ששחרר את האישה ממטלות הבית דרך הפונקציונליות שלו. לצד החדרים הרטובים מוקמה לוג'יה שירות – אכסדרה קטנה מאווררת, המשמשת בעזרת ארונות חצי פתוחים לאחסון ירקות או מקום לכביסה מלוכלכת. הארונות היו מאווררים עם תריסי עץ. כל דירה כללה שתי מרפסות – מה שהגביר את הנוחות והתפקוד, והביע את הרוח החברתית והאקולוגית של האדריכלות המודרנית דאז.

אם תהיתם מדוע נקרא המקום "בית ליבלינג" – זהו שמה של טוני ליבלינג, הדיירת מהקומה השלישית, שהורישה את הבית לעיר תל אביב בצוואה, בתנאי שיקבל ייעוד ציבורי: כמוזיאון, גן ילדים או מעון לסטודנטים. רוחב לִבָּהּ של גברת ליבלינג עדיין מורגש בבית.

בקומת הקרקע, שבה גר בעבר ד"ר מאיר – רופא מברלין שנמלט מתוקף איסור לעבוד כרופא בגרמניה הנאצית, שוכן היום בית קפה שוקק חיים וכיתת הלימוד שלנו, ״בית הספר של העיר״. הוא הפך למרכז קהילתי פתוח ואהוב בקרב יוצרים ואנשי תרבות – בדיוק ברוח שחלמה עליה טוני ליבלינג.

כשהתחלנו לשפץ את הבניין, הקפדנו על כל פרט – מהרצפה המקורית מטרצו, דרך חלונות העץ ועד למתגים וידיות הדלתות שהובאו מגרמניה. תיעדנו את זיכרונות הדיירים, מצאנו עקבות מהעבר, והבית סיפר לנו את סיפורו שלב אחר שלב – דרך ספרי מתכונים וכספות חבויות בקירות.

שלב השיפוץ נערך תחת הכותרת "Open for Renovation" – אתר בנייה פתוח לציבור. הבאנו נגרים ואנשי מלאכה מגרמניה כדי להחיות את מסורות הבנייה שהקימו את העיר הלבנה. באתר עבדו יחד תלמידים וחניכים יהודים, ערבים וגרמנים. דרך עבודה משותפת הם הכירו אלה את אלה, מעבר לשפה, מוצא או היסטוריה, ובעיקר למדו שאפשר לתקן – ולא ישר לזרוק ולהחליף. תיקון, תמיד, יהיה הדבר האמיתי והמקורי – כזה שמגלם בתוכו את שכבות הזיכרון שהופכות כל פריט או חפץ לשווה בהרבה.

אבל בלילה ההוא פגעה רקטה איראנית כ־50 מטרים מהבית. בסביבתו נהרסו כמה מבנים לשימור וגם בית ליבלינג נפגע. הטיל, שמשקלו לפחות חצי טון, טלטל את המבנה כולו. הדף הפיצוץ הרס חלונות, דלתות, קירות וטיח – ועקבות של היסטוריה נמחקו.

ובכל זאת, היה לנו מזל. הבניין עדיין עומד. הרוח החיה של הבית – ואולי גם זו של גברת ליבלינג – ממשיכה להדהד בשלד שנשמר. ומה עם מה שנשבר? אנחנו לא מחליפים – אנחנו מתקנים. לא משחזרים – אלא מטפלים. כל שכבת תיקון מספרת סיפור. גם הלילה הזה.

הנזק מזכיר לנו עד כמה שבריריים הם הדברים שנראים לנו מובנים מאליהם. ואולי דווקא בעובדה שאפשר לתקן, לטפל ולהוסיף עוד שכבה לסיפור – טמון סוד החוסן האמיתי.